נוזלת כמו טפטוף של ברז לא סגור.
לאט לאט נושרות ממני טיפות קטנות של סבל ואני עדיין אני.
טיפות קטנות ומתוקות מלקקות את החלון, לאט לאט אחרי הגשם,
עוקבת עם האצבע אחרי מסלול בלתי נודע של טיפה אחת בתוך ים של
עננים.
טיפה מגיעה לסוף, לקצה המסלול, מתאחדת עם המים, כבר לא לבד,
כבר לא אחת ויחידה, חלק שקוף של גשם ארוך.
טיפה קטנה לבד הפכה להיות אחד של טיפות רבות בתוך המבול הכועס
ואני רואה מהצד כמה שטוב לה בין כולם, משתחררת מבדידות ומתחילה
מסע חדש בתור משהו אחר, מים. זורמים. כבר לא טיפה, כבר לא אחת.