אז הוא הביט בחדר הנקי וראה שמישהו קרא בספר שכתב ובלי רשות,
כי הספר היה מונח כאילו שמטו אותו מיד, ומעט הדפים היו
מקומטים. הוא לא כעס, מכיוון שבשום כעס לא היה עוד טעם. הוא
העביר את ידו בשיערו, מתעלם מתקרית הספר, והתיישב לשולחן.

 הוא התחיל לבכות. גב מעיל אפור ומחוספס, שיער אפור, יבש
ומפוזר, הוא גואה בבכיו וגבו זע בעדינות. מאחור ניתן לחשוב
שהוא צוחק. יום שבת בבוקר, אפור לחלוטין, ובחוץ מזג-האוויר של
לפני או אחרי גשם. במצב כזה החיים נראים ללא פשר, ללא חקר, ללא
מטרה.
 כל חייו היו גלויים ביומן הזה, היומן בכריכה השחורה, מלוכלך
מיין, כל פחדיו הכמוסים ביותר, העובדה שלא אהב את גופו, כל אלו
לפרטי-פרטים.

 ואותו קורא זרק זכרונות אלו, מחשבות באמת לא-חשובות אלו,
וקימט את הדפים האלו, כאילו כך ראוי לו, בחדר הנקי והמכובד עד
דכא שלו, למות.