היה היה ילד. הוא היה מחפש בעלי העצים אחר אוכל. כל משפחתו
היתה רעבה. היתה עיר גדולה, בנייני עשן אפורים שהיתמרו לרקיע
הכוכבים השחור-כחול. זו עיר של אלימות, הוא חשב, אבל הוא היה
רק בן שלוש.
העצים לא היו רגילים. הם היו גבוהים במיוחד. כל עץ בגובה
ארבעים מטר, עם קליפה עתיקת-יומין, מקומטת, שחורש בה הזמן,
וינשופי ענק שירטטו תווים של השמיים בצמרות העצים, שבחושך הרב
ששרר, בקושי נראו לעין.
הילד הזה היה המוח, הוא היה הכל, הוא היה גיבור בו מתמקדים
הנשמה ושתיקת נשימה דקה מצדף, עצב גדול וכחול שבצחוקו הרעיד את
הרקיע, ובמנוחתו ישן.

היה היתה ילדה. היו לה עינים כחולות כמו הים, וכמו בים, גם בהן
היית יכול לטבוע, לו רק הסתכלת. היא הייתה מסתתרת במחילות
הביוב של העיר, או בתוך מלונה, היא כתבה את השירים הכי יפים
בעולם. אחד השירים היה על ילד, על ילד שחיפש מסתור מרודפיו בין
העצים. נכון, כולם כבר דיברו על הסבל, וגם בשבילה הוא לא היה
דבר מיוחד.

האם יפגשו העלמה והעלם? כל עוד שחר שחור יורד על הכפר.
האם לא ישיג אותם המוות כשתיקה מיוחלת? מן הסתם, לא נדע.