כשהמשפחה סוף סוף נפגשת, יש מבוכה, יש חיוכים והיי מה שלומכם,
כולם עומדים, מחכים, סורקים את האנשים. הרבה זמן לא התראנו,
חושבים.
יש תספורות חדשים ובגדים ויש בעיקר הרבה סיגריות ושקט.
המכוניות מחכות ובית הקברות שותק כמו תמיד. עומדים מסביב לקבר
ואומרים מילים בתנכ"ית.
שם סבא גר. בתוך מיטה גדולה מאבן, ליד העצים והאבנים, קרוב
לנמלים ולזבובים. יש ענפים קטנים על יד הקבר והרבה עצי ברוש
וזית.
אף אחד לא מדבר, אפשר לשמוע את המכוניות מבחוץ כמו איזה רקע.
כל אחד עם המחשבות שלו ולי עוברות מיליון מחשבות בראש, רק לא
על סבא.
אזכרה. מה זוכרים בכלל? מה רוצים לזכור ומה רוצים לשכוח, מה
רוצים להגיד?
האמת היא שבכלל לא הכרתי את סבא, הוא ישב בשקט על הספה וקרא
עיתונים. שיחקנו שש-בש לפעמים, אכלנו גבינה וזיתים, לא יותר
מזה.
פעם רבנו כי חיטטתי לו בניירות. בכיתי, הוא היה מפחיד. היה לו
מבטא כבד ומהוסס כשהיה קורא לי 'בוא' ואף פעם לא הבנתי למה הוא
לא קורא לי "בואי", זה כל מה שאני זוכרת.
פעם אחת הוא התעורר באמצע הלילה וראיתי כרס גדולה בתוך גופיה
לבנה. חשבתי לעצמי שמתישהו הוא בטח ימות, ניסיתי לדמיין איך זה
יהיה, איך הוא יראה. הייתי בת 7.
כשהוא מת ראיתי אותו מתחת לסדינים שחורים ויכולתי לראות מתחת
ת'כרס. ניסיתי לחשוב אם זה כיף להיות מת כי אתה יכול לראות הכל
מלמעלה או שאולי זה כמו לישון מלא זמן.
עכשיו סבא נח עם כל המתים. נראה לי שהחיים של המתים די טובים
ככה, יש להם שקט, אף אחד לא מפריע להם. לפעמים באים לבקר אותם,
מניחים עליהם אבנים וענפים וקוראים להם כל מיני שירים ומעשיות
בתנכ"ית.
כשסבא מת באו המון אנשים וניסיתי לחשוב אם הוא יודע שכל כך
הרבה אנשים אהבו אותו.
עכשיו אנחנו עומדים מולו, שפופים ונבוכים. אנחנו אמורים להיות
עצובים אבל יש סתם שתיקה באוויר. כאלו רוצים להגיד אבל אין מה.
ליד הקבר של סבא יש עוד הרבה קברים ישנים ולא מטופחים, כאלה
שמעלים עובש וצומחים עליהם כל מיני צמחים ירוקים ואני די מרחמת
על המתים האלה שאף אחד לא בא לנקות אותם ולשאול מה שלומם, בכל
זאת הם כל היום לבד, בטח אין להם מה לעשות אז הם שוכבים על
המיטה ומדברים ביניהם על החיים ועל כל הטעויות שעשו.
סבתא באה ומתיישבת על קבר של מישהו, מעניין אם הוא שם לב, אולי
הוא יצא רגע וכשיחזור הוא יראה קשישה זרה לא מוכרת יושבת על
המיטה שלו.
תמיד קר בבית קברות, אפילו אם זה אמצע הקיץ, תמיד חשוך שם, אין
אור אמיתי ויש דממה מעיקה. אני חוצה כל מיני מתים בדרך למכונית
וחושבת לעצמי האם הם מקנאים בי. אולי הם היו רוצים ללכת משם,
להיות פה איתנו, לנסוע למסיבה, לאכול איזה סטייק טוב.
כל כך שקט שלא בא לי לדבר עם אף אחד, זה יכול למכר אותך. לא בא
לי ללכת לשומקום ולזוז. בא לי סתם ככה לשכב על האדמה ולהיות
עוד מת.
מעניין אם כשאני אמות יביאו לי פרחים אדומים וקקטוסים קטנים,
מעניין אם יניחו עליי אבנים קרות או אם יהיו הרבה דמעות.
מעניין מה יחשבו עליי כשאני אהיה רק זכרונות.
עכשיו אנחנו עוזבים את סבא והוא שוב ישאר בודד עד השנה הבאה
בגשמים ובשמש, בכל המלחמות וכל הטעויות. הוא ישאר כאן לנצח,
יהיו לו המילים האחרונות שנתנו לו היום והרבה אבנים קטנות.
עוד רבע שעה אני אשכח כבר את כל מה שהיה ורק תשאר לי תמונה
קטנה בתוך הראש של עץ זית מתנועע בקושי וצל ירוק על הקבר.