כשאני חושבת עליו אני מתחילה להרגיש מין תחושה של פחד.
זה לא פחד שיעשה לי משהו רע, זה פחד מתוך כבוד. אני מרגישה את
הלב שלי נפתח והעיניים מחפשות משהו שיזכיר לי את קיומו.
הרגליים רועדות קצת ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהוא רק דמות.
הדמות המפורסמת ביותר בעולם, הדמות שאנשים מוכנים לעשות הכל
למענה, לשנוא, למות, לאבד את הכל רק בשביל להיות איתו.
האמת שאני אפילו לא יודעת אם זה הוא או היא, רק שזה כל כך
מפחיד.
הדמות הזו מסוגלת לגרום לכל כך הרבה רגשות, אנרגיה עוצמתית
שעלולה להשמיד את העולם.
אלוהים.
מעריצה וגם שונאת, יראה ופוחדת, מתפללת ומקללת.
אומרים שאלוהים ברא את העולם, אבל אם אלוהים ברא את העולם
המושלם הזה, אז למה הוא ברא כל כך הרבה סבל, שנאה וכוח? הם
שואלים, אבל אני בפנים יודעת את האמת, יש בה הרבה חוכמה
ומיסתוריות, שאני אפילו לא מסוגלת להעביר למילים. ועדיין מבינה
את הכעס, את הבורות שגורמת לאנשים לפעול מתוך שנאה.
אלוהים הוא הכל, העצב, השמחה, השפל, השגשוג, הכל וגם הכלום.
אלוהים הוא כל דבר בעצם שאנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו.
אלוהים זה הכאב שלנו, זה הגאווה שלנו, זה אפילו הלכלוך שלנו
שאנחנו משאירים ברחובות שאנחנו יצרנו בידיים עם הלבנים שלנו.
אני אוהבת את אלוהים, אני כל כך אוהבת אותו שאני יודעת שהוא
יעשה הכל בשבילי, אני לא צריכה ללבוש בגד מיוחד, או להגיד
מילים יפות, אני צריכה רק להיות בת אנוש. זאת אהבה ללא תנאים.
אהבה נצחית בין הסוף לאינסוף, השלם והחצוי.
אני כל כך הרבה ואם אלוהים באמת יצר אותי כנראה שהוא רצה שיהיה
לי טוב.
אומרים שאלוהים יצר את כל הברואים. ידיים גדולות של אור על
תהום חשוכה.
אני מדמיינת את אלוהים עף בשמיים. יש לו עיניים קצת כועסות אבל
רואים שיש לו לב גדול ורחב בתוך גוף ארוך ואינסופי. אלוהים אף
פעם לא מחייך כי הוא תמיד מרוצה, זה אנחנו שלא מרוצים, זה
אנחנו שגורמים לעצמנו את הסבל, לוקחים נשמה תועה אל תוך מיליון
טעויות ומאשימים אותו.
ואולי אלוהים כבר מת, ואנחנו נשארים כאן, כועסים על הלכלוך
שעשינו במקום לקחת מטאטא ולנקות.