כבר כמעט 10 שנים אני כלואה. ולא אף אחד לא אכפת.
אני כלואה ואנשים מתרוצצים בחוץ, מחפשים אחרי האושר, רוצים
להתחזק, רוצים להתחבר ולהיאחז במה שיעלם.
ושוכחים שבעצם כולנו כלואים.
אבל אותי הם כלאו בתוך כלוב עם סורגים שעשויים מספרי לימוד: יש
סורגים שעשויים ממתמטיקה, יש סורגים שעשויים מביולוגיה וגם
מתנ"ך.
פעם ביום הם נותנים לי לשאוף קצת אויר אמיתי, אויר של שמיים.
מותר לי להסתובב בעולם, להתאהב ולהיות בנאדם טוב.
אחרי זה הם מחזירים אותי לכלוב לעוד כמה ימים,
והימים מצטברים ונהפכים לחודשים, והחודשים עוברים לאט
והופכים לשנים ואני עדיין כלואה.
ובינתיים אני מתקלקלת ושואפת אויר מזוהם, מספרים ועוד אותיות
וכמה מילים חסרות משמעות.
כולם אומרים לי שזה רק לטובתי, בשבילי ושיום אחד אני אודה
להם,
אבל אני לא בחרתי להיות כלואה ובינתיים אני מתקלקלת
וכל יום אני קצת פחות אני, וקצת פחות מוכרת לי
ואולי יום אחד אני אעלם לגמרי ואהפוך לאיזה פרופסור זקן עם
משקפיים עבות בגודל של חלון, ושפם שחור מדובלל
שמעשן מקטרת מספרים, וקורא כל היום עיתונים שמדברים על מדידת
מהירויות של ארנבים בשלכת בארצות נדירות,
וכולא ילדים טהורים ותמימים לתוך כלוב, ומשכנע אותם שזה
לטובתם.
ואשכח לגמרי לאהוב, להרגיש לחיות באמת, לנשום את מה שאני באמת
רוצה,
ולהיות אני.