הנה היא המילה הראשונה אשר דרכה נצא אל המסע המדברי, וכבר
נגמרה לנו השורה, ומה יותר נאה מזה בכדי לספר את סיפורו של
המפרץ אשר בו שהיתי זמן מה בלילות של ירח מלא, מפרץ שבו הים
נושק להרים, ומקומיים מספרים על גלים יודעי דבר, על מלחמות של
אלים. אם תצטרף, קוראי, איתי למסע אל אותם נופים קסומים ארהיב
עוז לספר לך על מפגש עם אלה. אז מכאן, לאחר מספר צעדים שכבר
עשינו, הרם מבטך ושא עיניך אל ארץ חמדת זו, כי לשם אובילך
במדבר, אין צורך שתשיל נעלך, אלא רק פתח את אבזמי אוזנך, כי
קול יקרא לך במדבר, פנו דרך להולך תמים, אז צא לך לדרכך, אל
הארץ אשר אראך, השקט וקרא את מסעך.  
רצועת חוף של 10 ק"מ, מצד אחד ים מצד שני הרים. בעצם זה מפרץ,
קימורו כלפי מערב, ושיניו כלפי מזרח, בקצוותיו פסגות הרים
נמוכות המשקיפות על המישור שבין ההר לים. במרכז, סלע משונן
בצורת פני אדם או שטן, וישנם האומרים שזהו ראשו של השטן בעצמו.
ואין לנו אלא להסכים לקביעה זו, מכיוון שבזוויות מסוימות
ושונות אכן מתגלות לנו תכונותיו של הסלע, עליו עומדים אנשים
בשעות הבוקר והערב ומשקיפים על המרחב הפרוס לרגליהם, מחכים
לבואם של גרמי השמיים הקרובים, השמש, הירח, כוכב חמה, ובכלל
מחכים לזמן הנקבע על ידם.והאנשים על ראשו, בריקודי עכו"ם
מקדמים את בואם של מבשרי הזמנים. הרוח הנושבת מכיוונם של
הכוכבים העולים במזרח מרימה גלים שנשברים בעוצמה על החוף,
אחריהם וביחד איתם מגיעים הזבובים, הרי בעל זבוב- ראשו פה שוכן
לנצח, וקולות רחש אנוש המופלא מן המראה של הכוכבים, המוטרד מן
הזבובים, ומקשיב לגלים. מי שישהה כאן מספיק זמן ידע לזהות את
מקום הירח גם מבלי לראותו, רק על פי גובה הגאות והשפל, אשר
צובע תדיר את קו החוף בכחול ובחום מתחלפים. ישנם אלה אשר
עומדים על קו משתנה זה ומחכים לראות מה יוליד היום ומה יוליד
הים בשפל הבא, איזה בקבוק עם מסר מסתורי מספינה אלמונית חולפת,
טובעת וטרופה, איזה צדף מבטיח אהבה חדשה לאיש חופים, איזו
נימפה שתמשוך את הממתין אל מעמקי הים, ואיזה דג שיהווה ארוחת
ערב. אם יצליח לזהות הממתין והחוזה שירח מלא יעלה מעל הרי
האופק, הרי הגבול, אושר גדול יפרוץ בלבו לנוכח האור שישמר כל
הלילה, שירחיק את האפלה שבחוץ ושבלב. סלעים שנגלים בזמן השפל
מתכסים בעיניים צופות, המחפשות את אשר עליו דרכו הרגליים בזמן
הגאות, את אשר שהה במעמקי הים והזמן ולא נגלה, מברכים על הירח
והשמש על עוז כוחם האלוהי. יש ולפעמים המפרץ כולו הוא לא יותר
מאשר מישור יבשתי השוכב כלוויתן שנשטף אל החוף חסר רוח חיים,
או כבקע של פגיעת מטאוריט על פני הירח עצמו, ריק ממים וכולו
צחיח, ושאריות הנוזלים הימיים רחוקים מרחק דקות הליכה רבות.
בזמנים אלה יתמהמהו הספינות מלהרהיב עוז ולעלות על החוף, ואלו
ישהו בים עד אשר תתחיל הגאות אשר תאפשר את עגינתם. תושבי המקום
מספרים שהיו זמנים שהגאות עלתה ושצפה את פני המפרץ כולו ולמעשה
לא נותר כל מפרץ מדברי אלא פיורד צפוני הנושק להרים שבמערב.
עוד הם יודעים לבשר שבאותם ימי גאות רעדה האדמה כתוצאה ממלחמות
האלים, דבר אשר עיצב את פני המפרץ הנגלה לך ביושבך שם. ראש
ראשי המלאכים האלוהיים מרד באביו, אלוה עליון, היושב במרומים,
מרידתו נכשלה אך הפרה את השלווה. הוא סולק בבושת פנים ממקום
מושב האלים והתגלגל על פני האדמה עד אשר הגיע לכאן, מול עיניך,
וכאן נקבע מושבו, מדבר ציה, קוץ ודרדר, מקום רימה ותולעת. אך
לא השטן ירכין ראשו מול הרי האלוהים, והוא עומד, ניצב בגאון אל
מול ים הנצח, ועל שמו נקרא המקום כך. ובאותה עת נפלה או הורדה
אבן אחרת והיא היא האבן השואבת של כל הלכי המדבר, והיא נמצאת
מעבר להרי הגבול התוחמים את המפרץ ממזרח. היא מקום מוצאם של
גרמי השמיים, היא הקובעת את הזמנים, בהליכה אליה בעצם הולכים
אל האלוהים. וכך הם עומדים, מאז, אבן השטן ואבן האלוהים זה מול
זה, נלחמים על גובה הגאות והשפל, מטבעים את חותמם בגלים. לא
נזלזל בסיפור זה בהגזמתו, כי אנו רק עוברי אורח כאן, שוהים
והולכים. והגלים, מי שיודע להקשיב להם, ואין כמו תושבי המקום
מתאימים למשימה זו, יודעים לספר את המאורע לאמיתו.
מערבה מרחק מטרים ספורים מקו החוף שאותו ראינו, נמצא המישור
הצחיח תמיד, ששם טיפת ים לא תגיע, וטיפת גשם תסרב מלהשקות.
והמקום כולו מרוצף דרך טבע באבנים קטנות עד כדי חול וגדולות עד
כדי סלעים, ויזהר לו אדם ביחפותו שלא יידקר מאי אלו אבנים
שונות, משונות ומשוננות, חדות וכהות, אשר יותירו את זכר יבשותם
בעור החשוף. אלף מטר של מישור, בין ההר לים, שם תמצא מעל
האבנים שיחי מדבר, חיות של חום, וחיות של לילה, נחשים, עקרבים,
עכברים טועים, גמלים קשורים לבקתות עץ. שם תמצא בני אדם שבאים
להתגעגע ובני אדם שנשארים בכדי לא להתגעגע. ואלו האחרונים הם
המקומיים , הלכי מדבר ונוודים, שגמליהם נראים לעיתים נדירות
בהילוכם האיטי, המתגעגע. ומה הם מושאי געגועיהם? לא נדע, אך
זאת נוכל לומר, שגם גמלים לא יכולים להסתיר את רגשותיהם מאחורי
פנים חתומות. יתכן ותראה את נשותיהם של הלכי המדבר, מתחבאות
מאחורי ערלות שחורות משחור, מסלקות מסביבתן כל רוח רעה. ואלו
הנוודים אשר קבעו את מקומם במפרץ השטן, מנסים לשרוד את חייהם
בתפילה לאלוה רחוק. והראשונים, הבאים להתגעגע, הם הלכי מדבר
לעת קצרה הבאים והולכים, באים מתוך שמועה והולכים כדי להשמיע.
שמועה על ראשו של השטן המשקיף עדי עד אל מקום משכנה של אבן
האלוהים. הם באים ממרחקים, ממפרצים אחרים, מדבריות ויערות,
ערים וכפרים, לעמוד על ראשו של מקור כל הרוע, בעמידה של חיה
שמכניעה את קורבנה. הם עולים על הסלע ומתקרבים לשמיים, משקיפים
אל מרחביי העבר  המתגלים בכוכבים. והסלע, הוא ראשו של זה אשר
נפל משם, נפל מהעבר, נפל מהשמיים. וזה הסלע- המפרץ הוא ממלכתו,
והגלים מספרים את סיפורו.
ואם, אתה המטייל בסיפורי ובחוויתי, מקום קסום זה ממלא את ליבך
בכל הקסם האפשרי, אל נא תעצור כאן, כי לא תם הקסם רק במראה,
המקום- קיסמו אחד, אך דבר נפלא וקסום עשרות מונים מזה הנוף עוד
מחכה לך לגלותו, אלוהי במהותו, והוא הוא היופי הטהור שהופיע לי
כאן, במפרץ השטן. הו, מה קצרה נשמתי וממהרות אצבעותיי להגיע אל
תיאור המאורע עצמו, אז המשך בטיולך בסיפורי, בזיכרוני הממהר,
ואם גם נשימתך קצרה- האט בי, כי לא אדע אם אחכה למזדנב, או שמא
תעדיף לרוץ לצידי אצבעותיי בכדי לחוות את חוויתי.
עומדים אנו כעת, בקצה המישור הצר את המפרץ, ומעלינו נשאים
כתפיי ענקים שחלפו ואינם, עברו את זמנם בעבר, אך עדיין מחזיקים
את צבא השמים כולו מליפול שבוי-יופי, כאותו נרקיס, אל תוך מימי
המפרץ. אך בלילות ללא רוח, נחלשים ונכשלים כתפי הענקים, הם,
השמיים, נופלים ומופיעים מתוך המים הרגועים, ברגעים של שלווה
ושלום בין הסלע והאבן האלוהיים, ושם, בתוך המים, הם מעדכנים את
השטן מה עלה בגורלות ממלכתו העתיקה ואחיו הישנים, אותה
קסיופאה, אותו גיבור אוריון, אותו שביל החלב שניתז משדה של
האלה, אותו אלוהים המתגלה בכל. אך בימים רגילים ולילות רוח,
עומדים עמדי הרקולס אלה וכתפיי אטלס, נצחיים ודוממים, ואולי גם
דומעים, מונעים משמיכת השמיים את נפילתם, משמחים אדם על נפלאות
עולם. חודים מקוצצים, סלעי ענק משוננים עולים וגואים כעוגה
תופחת אל האופק הקרוב, כך הם עומדים וכך הם מתקיימים, הרי
האופק והגבול. ומאחוריהם, מי יודע מה נמצא? האם בכלל נמצא? ולא
פעם יוותר בך הרושם, בליל ירח מלא, במפרץ שטוף אור נגוהות זה,
שאין זה אלא קיצו של הכוכב, פינתו התחתונה של ממלכת האדם,
שמחוץ למפרץ לא נמצא כלום, לא יבשה ולא ים, לא אדם ולא אל, לא
סלע ולא חוף, לא הלך ולא יושב קבע. ואז שהגלים מספרים לך את
סיפורו של השטן המסולע, שנפל לאחר מרידתו בממלכת העבר
והאלוהים, עולים בנפשך געגועים, עזים מכל רגש, געגועים אל
שלווה, אל אותם ימי ראשית והתחלה, אל הימים שהארץ לא טומאה
בעקבות מלחמות האלים. אתה זה ההולך בסיפורי, מבטיחני לך שאכן
היא מגיעה, ממלאת את ליבך בשקט, כל קול לא נשמע, כל מראה לא
נראה, ערפול חושים המרווה  את דימיונך, ומקנה לעולם, שכל כולו
מצטמצם לתחומי מפרץ זה, כוח פלאי, נצחי, מקנה לך את היכולת
לדמיין את אותם ימי שלווה ושקט, ימי האדם בתפארתו, עוד לפני
שלטון האלים. ונאנח אתה, מרוקן אתה את ריאותיך מכל שאריות
הזיכרון הזרים למקום. ושותק אתה, עוצר את כל מחשבותיך, מתרוקן
מכל מחשבה על עבר ועתיד, ומקשיב, מקשיב לשתיקת הגלים, כי עכשיו
לסיפורם אין שומע. כי עכשיו זה רק אתה בהווייתך בין הרי הגבול,
ללא מדבר ואלוה.
לא תצמא אורות בין סלעי האופק, לא תמצא לב אדם פועם מעמל, לא
תמצא נפש המנסה לטפס. ההרים הללו, קודש הם, שם שוכנים האלוהים,
רחוקים מכל מגע יד וראות עין. שותקים, שותקים, שותקים, כך הם
חולפים במרחבי הזמן. ובשתיקתם, הם עונים לגלים, כי מהם, מההרים
המופלאים, מקום מושבם של האלוהים, מהם נפל השטן והוא בנם, אחד
מהם הוא, אך כוחו הוא בקרב בני אנוש ומקומו הוא במישור, כי פשע
ונפל, מרד במלכות אביו ונותר אילם ויתום מוקף ים ומדבר, חובר
לגלים סוסי מרכבתו. ההרים מספרים כבוד אלוה, ולעומתם הים זועק
את זוועת השטן.
את האש תמצא אם תפנה מבטך למישור. שם תראה אותה מפנה לעצמה
פיסת אור בתוך החושך, מקיימת נשמות, בינות בקתות העץ, ליד
השיחים והעצים הבודדים, על קו החוף ועל הסלע המקולל. ואם תשאל
מדוע, המקומיים יספרו שבזמן המרידה נטל השטן את אש האלוהים
לעצמו ובכך הכריז מרד על אביו , וכאשר סולק והתגלגל לאדמה
הגיחה האש ביחד איתו, ובכדי לבטא את שליטתו של השטן על האדם
והאדמה, העניק זה השטן את האש לאדם והפך אותו לנתינו. וכרגע,
שהאש נכנסה למסלולנו, נוכל לראות את התמונה ביתר בירור, ואין
לנו אלא להשקיף ממרום סיפורנו על מה שכבר נתוודענו  אליו
בתחילת דרכנו, עשה זאת לעצמך מטייל יקר, וכאן רק אבהיר את מה
שאישוני היבחינו בו, שאין זה אלא שהאדם נכנע לאלוהיו הטובים
והרעים, וקיבל עליו את ממלכתם, ומאז ימי ראשית, הוא תלוי בם,
וכל אושרו יקום וייפול, ונקבע לאור כיווניו של עיניו, אם זה אל
האש הארצית הגנובה או אם זה אל השמיים הטהורים. הו, אנוש בן
מוות, מה לך מנשוא עיניים עייפות אל משכנות העבר הרחוקים, צפה
בהווייתך אל טומאת מלחמות האלים וסרב להיות חייל אפל בצבאות
הישע, מי הוא זה אשר יאמר לך מה הכיוון הנכון של מבטך, בעומדך
על קו החוף בזמן גאות ושפל, אם לא נפל של אלים.      
ואותה אש אשר ראית, מקיימת נשמות כפותות באותם הלכי מדבר,
תושבי המדבר ומבקריו. לנשמות צבעים מצבעים שונים, לבן של שלג,
חום של מדבר, צהוב של חמנייה, כתום של אש, ושחור של ליל חסר
ירח, והם מתערבבים ביניהם מנסים להתאחד לכדי נשמה אחת, ישות
אחידה, מסונכרנת, שתוכל להכיל את כל הטהור הנשגב, הנשאב מן
המפרץ, לנוע במקצב הטבעי של המקום, לרקוד לצלילי הגלים, להלך
על אור האש.
אם תשהה כאן מספיק זמן תוכל להכיר כמה מן הדמויות, אם ברצונך,
והם יספרו לך על מקומות אחרים, הם יספרו לך על הדרך לכאן, הם
יספרו על - שם. אך תדע, שברגע זה, בדיוק ברגע זה, כל הווייתך
היא כאן, כולך נוכח במפרץ. והשם, המקום ממנו כולם באו, איננו,
כי ההרים מונעים את בואו, והגלים אינם מספרים את קיומו.
ועכשיו מטייל יקר פנה בליבך פיסת מדבר כי אנוכי המוליכך בנופים
קסומים ממלאי לב אלו, מגלה בפניך את הקסום אלפי מונים, האבק
בפליאת השווא שנחשפת לה עד כה, כי הישר מימי-ראשית נפלה
לזרועותיי גינת אלוה, והיא היא תכלית סיפורי, ואם הגעת עד כאן
המשך ללוות אותי עד סוף סיפורי.
באותם לילות ירח אשר שהיתי אני במקום שטוף אלוה זה, פגשתי
באותה אחת שהיא לבדה, ורק היא לבדה ידעה והצליחה לספר לי את
סיפורה. אל תוך מעגל חוסר האפלה שבו שהייתי היא באה ועלתה,
כפרה יפת מראה שעלתה בחלומו של פרעה מן היאור, אך זה לא היה
בחלומי. הו שיה תמימה, איך נכנסת אל מעגל האור, איך פיצחת את
כל החושך, והבאת את כל השם, השם, שממנו באת, שם שהפך לכאן,
וחדר את הרי הגבול. שערך השחור מכל עורב במעופו,  הנופל על
כתפי שנהב, שכוחם להחזיק אלפי עולמות ללא עייף, עיניך הכחולות
מכל כחול- ים, כחול- שמיים, כחול- מפרץ, או שמא ירוקות הם?, לא
אדע, כי להשקיף מבט של חטא עליהן, קשה יותר מלטפס על הרי
הגבול, לא השקפתי אך הרגשתי, כחול או ירוק, את הנצח הנשקף מתוך
העיניים, את הגאות- תמיד, לעולם לא בשפל, מפרצי עין נצחיים,
קסומים, מי ידע גבולם. וביניהם האף, פתח הנשמה, מערת החיים,
ועליו אבן הירקן שהיא העין השלישית והיא אשר רואה את הרוח,מעין
זו לא ניתן להסתיר דבר.  
ושפתיה, כמה הם? הרק שניים?, לא אנוכי כאן כדי להעיד,
נשיקותיה, הו נשיקותיה, ממלאות את כל גופך, משל היית קסיופיאה
הגדולה עוטפת אותך אל תוך חיקה בליל רדת הכוכבים, או העגלה
הגדולה במסלולה בשמיים ואתה שוכן בתוכה, לנצח. וצווארה, וטוהר
צווארה, צחור מצחור, טהור מטהור, קדוש מקדוש, הו חסידה בתולה
שלי, צווארך הוא סולם לשמיים, הוא הגעגוע,  הגדול מכולם אל ימי
הראשית, הוא השלווה, ים ענקים המחבר בין גוף הטבע לראש אלוה,
המקום שסביבו סובב העולם, סובב ראשי, סובב מוחי, סובבת נשמתי,
נשבר לבי. ושני דדיה, ידידי, צר פי מלהכיל מילים לתארם, מגדלי
דשן וחלב, מעיינות יין גואים ושוצפים במכלי קטיפה. הו, מה קטנו
ידי ולא מלאו, מלהכיל את על הקסם שבדדיה, מה קטנו מילותי
ופשעו, מלתאר את עוצמתם החזקה מכל הרי הגבול. ושער ערוותה,
שיער- שומר גנה, משטח דשא ומעיין חיים בו ירווה כל רואה.
שחור-אפור עכברי טבעי, שיער קטיפה ומשי, שער הגן המופלא, העומד
בין מגדלי בבל מושלמים שלעולם לא יחרבו, שער המונע את כניסת
האדם וביאתו עדי משכן האלוהים והחיים. וכפות רגליה, מי מכם אשר
לא ראה כפות רגלי חתולה, עדינות, גמישות, ואצילות כל כך עד
שנדמה שלא הן שוכנות על פני האדמה אלא האדמה כפותה ושוכנת בהם.

ואם תאשימוני שרק על יופייה ידעתי לדבר, אודה, אכן פשעתי, אך
סליחה אבקש. מי יכול להמציא מילים מול תעצומות נפשה?, מי ירהיב
עוז ויעשה את הצעד הראשון לתאר את ליבה?,מי מבינינו לא חטא
בשתיקה?.....
מה יפית בעיני, בת אדם, אחות אלוה וכוכבים, איזה מרחבים מעניק
לי ליבך, מי ימדוד?, הזאת את שעלית לי בחלומי מתמיד, הזאת את
שתמלאי את ליבי גם כשאש הגנובה תכבה והאפלה תרצה להתחזק?, האם
תתני לי כוח לעמוד אל מול הזוועות שהגלים מספרים, על מלחמות
אלים ואלות?, האם זו את שתהיי אלתי?, האם על שמך אקרא את
המפרץ? אכן, לא עוד ראש השטן שם המקום יהיה, לא עוד מפרץ
המורד, לא עוד מדבר ציה, קוץ ודרדר, מקום עפר רימה ותולעת, כי
אם גן, גן עדן של האדם, כי כאן היית, וגם בליבי. כי גינת את,
וכולך משכן אלוהי, רק בך יורד הקסם על המקום שבו השטן שוכן,
דרכך משליטים אלי השמיים את ממלכתם על המפרץ, את היא אור הירח
השוטף את קצה העולם שבלבי. מה לי כל סיפורי ענקים המחזיקים את
השמיים, סיפורי אל מורד, סיפורי גיאות ושפל וגלים של נצח, הו
גינת, בת האלמוות, היית, ילדת הנצח, ההיית?,
על קו החוף הנסוג מעוצמתך, ישבנו, נגענו, אהבנו, ובבוקר נעלמת,
עם העלם אור ירח, נישאת בידי רוחות הבוקר אל ההרים, אל מקום
משכן האלוהים, שם מקומך, מקום הטוהר והיופי, הרחק מידי בני
המוות,הרחק מראות מראות השטן.
אך לך אשא את מנחתי, רגשי תודה מלב מואר על ליל ירח קסום במפרץ
של שטן, על ליל שבו פשטה השלווה בגופי. כי את היא הים, האדמה,
ההר, חלקיקי אבני הים שעוקצים בבשר החשוף, את היא בשורת
המרחקים בזמן השפל, את היא ההבטחה לחיים בזמן הגאות. ולך אשא
את תהייתי, ההיית, ילדת הנצח, ההיית?.
כי הלכת,
ובלכתך.... כן,בלכתך, בלכתי אחריך במדבר, ושם הירח בושש מלבוא,
השמש שרפה בעוצמה, השלווה חלפה, השטן חזר והשתלט, המפרץ חזר
להיותו מפרץ של חטא.

הו גינת, את הגן לקחת איתך, חזרת לשולחך, מי שלחך? איזה אל
מינה אותך למשימתך?, או שמא את היא האלה ששולחת שליחים, פוגעת
בלבבות התמימים.
בהלכך, בההלך לבי אחריך במדבר, הגיעה משאלה כמתוך חלום, משאלה
נשגבת, ועמה, הבטחה, אלים ואלות ובני אדם במפרץ של חטא וטוהר
גאות ושפל.
בהלכך, ירח שמתבושש לעלות, כספינה שמבוששת מלעגון בחוף בזמן
השפל, מחסיר פעימה, גונב פעימה, מקדיש את פעימת הלב שחסרה לך,
היכן שתהיי בליל חמה במילואה.  
בהלכך, חזרו הבלי הגוף, ריקודי עכו"ם ושירי אלוה אמת, לילות של
טעייה ותהייה, מחפשים למלאת, להגשים את המשאלה חסרת השינה.
בלכתך ההרים חזרו להיות הרי הגבול, הים וגליו, סוסי מרכבתו של
השטן חזרו להלחם ולספר את עלילותיהם, חלוקי האבן חזרו לפצוע עד
זוב דם. הבדידות, שהרי היא השלווה, הייתה למעיקה, וזעקה בודדה
הצטרכה להתפרץ- " האני?, האני הוא הנבחר?", כי לבי בוער אך
איננו נאכל, אל בטן הלוויתן נקלעתי, ושם נשארתי אך לא ניצלתי,

במפרץ החטא והזימה, הרימה והתולע,
הותרת בי את חותמך
ואני רציתי את תומתך
להיכנס אל גנך
את לבך
ואת אמרת לי
"ממני
לך...".

היי שלום, בת אלים, היי שלום, כי כתבתי את בואך אל מעגל האור,
את חותמת סיפורך ואת לכתך. ואם חטאתי בברירת המילים, הרי מתוך
תום, בורות ובערות, אין אני כאותם האדירים שבכותבי העטים, קטנו
מלותיי ודימויי מלתארך. ואם טובים הם תיאורי, הרי בזאת נכתבת,
ונקראת, ובזה קיומך. ועל כך אומר, היי שלום, בת אלים, היי
שלום.
וגם אני עוזב את המפרץ הקסום, את מקום משכן התאוות, את מקדש
המעט הזה, מקומו של בעל זבוב. לקרוא את עיניך לא יכולתי,
להישיר מבט אל מרחבי החסד הגלומים בהם לא הרחקתי. אך אכן,
במילים אלו נכתבת, וכאן נותרת.
כי נכתבת, ילדת הנצח, כי נכתבת.

וזהו סוף הדרך, בשביליי הדיו והדפוס, בהרי הדמיון והסיפורת,
בצעדי המילים ועייפות המשפטים,
סוף הדרך, מלווי היקר, סוף הדרך......



ספטמבר 1999