היתה לי תמונה שלו בארנק שלי, אז הייתה לי תמונה יפה. כל פעם
לפני השינה הייתי מביט בו בכמיהה. ומבחוץ שומע את החתולים
ומתחיל להבין שכמו חתול החיים שלי בזבל. מזל שהתחלתי להשתמש
בסמים. זה עזר לי לכתוב, מה שיש לי בפנים ולתת לך הכל, שתקרא,
הכל בשבילך. מהרגש העז והכנה ביותר, מהדמעה הראשונה ועד הלהב
המתוק. ואתה עזרת לי ונתת השראה.

כבר עבר הרבה זמן ולא הגבת... אם רק הייתי יודע אז, שהשארת לי
מכתב... לא הבנתי שאני מרגיש לבד בדיוק כמוך. גם אני סקרן, אבל
אני כבר יודע איך תמות... אני כבר מתגעגע.

אני הולך לים ומטפס על הסלע הכי גבוה שאני יכול לטפס אליו, ושם
למעלה מביט לי באינסופיות... וקורא... אופיר... אופיר...
למה העיניים שלי שורפות לעזאזל?

כבר חמש שנים הוא מתעלם ממני. אני חושב שהוא מצא אהבה אחרת.
הוא אוהב לכתוב, אבל איך אני אוכל להינות מהכתיבה שלו? קשה לי
לגבי כל דבר שקשור אליו. לפעמים נראה לי שהוא מעדיף נקבות, או
שהוא בעצמו נקבה והוא לא סיפר לי על זה.

העיוורון מתחזק ואני מתחיל לחנוק. הולך עכשיו בנהר, נגד הזרם.
ונראה לי שאתה מת, אבל לפחות אנחנו יחד. אתה מתחיל להשתנות.
ולמה אתה לא אוהב אותי כמו שאני אותך? למה אתה לא שלי כמו שאני
שלך? עכשיו אני באמת שם זין, ויודע בלב שהאהבה הזו כבר לא תוכל
להתקיים. לא נורא, גם ככה לא היתה לך סיבה.
אולי עשיתי משהו טוב, ותוכל לבקר את סבתא שלך יותר. אני בטוח
שהיא תשמח.
עם דמעות אהבה בעיניים אני חוזר לביתי וקורא את המכתב שהשארת
לי...

  "חזק!!!
  ממש אהבתי את היצירה... את החריזה... את המשמעות שלה!
  עמוק...!
  תמשיך כך, אתה כותב ממש יפה
  אתה מוזמן לבקר בדפיוצר שלי :)

       שלך, נוף."

אם רק הייתי יודע את זה אולי לא הייתי לוחץ על כל היצירות שלך
1...
אה... בעצם ידעתי את זה, כמה טיפש אני יכול להיות... קראתי את
זה במקום אחר.