עוד פעם אני מגיעה למצב הזה, שוב כל מה שאני רוצה זה למות
אני כבר לא יכולה... קשה לי לנשום-
זה בטח בגלל הדמעות
וואי, כל כך הרבה נייר טואלט... בטח גמרתי כבר איזה שני
גלילים
בכיינית.
בכיינית.
בכיינית.
שונאת את עצמי.
מסתכלת במראה... יש אנשים שאוהבים להסתכל על עצמם כשהם בוכים-
גורם להם לרחם על עצמם.
אני סתם מרגישה טיפשה.
זה באמת מה שאני
טיפשה.
בכיינית.
טיפשה.
זה הכל באשמתי, בסופו של דבר אני זאת שגורמת לעצמי להגיע
למצבים האלה
נשמע מטופש, נכון?
כזו אני, שרוטה במוח. בעצם זו כבר לא שריטה... תעלה יש לי
שם...
יכול לזרום שם נחל, אולי כמו אלו שעל הלחיים שלי.

עכשיו חורף, לא?
ככה לפחות אומרים בחדשות... כנראה שהשמש לא שמעה על זה
חבל, אני אוהבת חורף.
חורף עושה לי לבכות, אבל בכי שאני אוהבת- כזה שהדמעות מתערבבות
עם הגשם ויש את הריח שאני הכי אוהבת בעולם
אוהבת לקום בבוקר גשום, לפתוח את כל החלונות -בשביל הריח- ואז
לצאת החוצה, לקפוא ולהתרטב לגמרי
אבל עכשיו לא חורף, השמיים לא בוכים אלא אני.
באמת כדאי שאני אפסיק כבר

הטלפון מצלצל, קוטע את המחשבות
מה הוא חושב לעצמו, ככה להפריע לי
מתעלמת.
מעניין מי זה.
מתעלמת.
סוף סוף הוא הפסיק... איפה הטישו המזדיין הזה...
וואי איזה כאב ראש
אקמול, אקמול...

נכנסת למקלחת
הדמעות מתערבבות עם המים, אבל לא כמו בחורף... מתי כבר יהיה
חורף?
אני אוהבת חורף
המים מתחילים להיות קרים, יוצאת
מסתובבת בבית ערומה, נוטפת מים
יוצרת שלוליות קטנות- אבל של סתם מים (בעצם אולי קצת מלוחים)
ואין את הריח שאני אוהבת...

מוצאת את עצמי במטבח
איפה הסכין?
אה, הנה
-----
אני אוהבת חורף