היא הסתכלה בריכוז על הצג השחור, שהואר לפתע בספרות אדומות,
שקבעו חד משמעית - 29 ק"ג.
29?! ק"ג? איך...? אחרי כל המאמצים שלה, ההתעמלות, האכילה
המועטה מאוד, ומיד לאחר מכן, "פריקת המטען העודף", כפי שקראה
לפעולה הזו, שהפכה ליום יומית, ולמעשה, אפילו חמש פעמים ביום,
עדיין לא הצליחה לרזות?
היא תפסה את ראשה בין ידיה, התיישבה ליד המשקל, שלפתע הפך
לאויב הכי גדול שלה, האויב הבלתי מובס, ופשוט התיישבה שם.
אפילו כוח לבכות לא היה לה. לא נותרו בה אנרגיות, שיניעו את
הדמעות האצורות בתוכה כל כך עמוק, במשך כל כך הרבה זמן, לצאת
החוצה, ולהביע את מה שלא יכלה לומר במילים.
היא הרהרה במוחה, מה עשתה לא בסדר. הרי את הכל היא כבר הביסה!
היא הצליחה לרמות את הוריה, בשיטות רבות ומגוונות...
לפעמים, היתה עושה עצמה אוכלת, וכשהיו מפנים את מבטם, היתה
מפילה את האוכל, כאילו "בלי כוונה".
והיו פעמים, כאשר הוריה, שהיו עסוקים שעות רבות בעבודתם, פשוט
נעדרו מן הבית בשעות הארוחה, ואז פשוט לא היתה אוכלת.
היא נהנתה מהמצב הקיים, נהנתה מהעובדה שחברותיה אמרו לה שרזתה,
אבל ארשת דאוגה הופיעה על פניהן.
היא רצתה עוד. לרדת, לרזות, להמשיך.... והיא כעסה על עצמה.
הספרות לא נעו ולא זעו במשך חודש. 29 ק"ג. מספר רע.
היא התעלמה מהעובדה, ששערה נושר בכמויות אדירות, וחשבה לעצמה
שבאמת עליה להסתפר, וגם להחליף את סוג השמפו.
היא התעלמה מהעובדה, שציפורניה צהובות, סדוקות ונשברות בקלות,
וטענה ש"ציפורניה מצהיבות באופן קבוע כאשר יש שינויים במזג
האוויר".
התעלמה.
ורצתה עוד.
והחברות התחילו לדאוג, ודאגו לה, עד שהיא כעסה עליהן כל כך,
וטענה שהן רוצות שהיא תפסיק לרזות, כדי שלידן היא תראה שמנה,
והן יראו טוב.
הן אמרו לה, שהדאגה שלהן היא ממניעים טהורים בלבד, שהן חוששות
לה, ולחייה.
היא צחקה עליהן בזלזול, ונתקה איתן את הקשר.
"אני לא צריכה קשר, עם בנות כאלה שמגדירות עצמן 'חברות'. אחרת,
הן היו שמחות בשמחתי, ומעודדות אותי להמשיך..."
והיא נשארה לבד. בלי הורים, שהיו שקועים בעבודתם, ולא שמו לב
שבתם שוקעת, ובניגוד אליהם, לא בעבודה, אלא בתוך עצמה... ואת
חברותיה, היא בחרה לאבד, מרצונה, מרצון להסתגף, ולראות לעולם
שהיא מסוגלת, להיות רזה, להיות נחשקת בעיני כל בחור שתרצה אי
פעם, ובעיני עצמה.

לפתע היא הרגישה רע. כל גופה כאב, והיא חשה כל עצם ושריר
בגופה. היא הרגישה את ראשה פועם בחוזקה, ואוזניה צלצלו כל כך
חזק, עד שהיה נדמה לה שכל השכונה שומעת.
היא נסתה לקום מהרצפה, אך נפלה מיד חזרה.
אחרי מאמצים קשים, היא קמה, גררה עצמה אל חדרה, ונרדמה.

                                             

"אין דופק", אמר הרופא שהוזעק באופן מיידי, לאחר שהוריה ניסו
להעיר אותה בחוזקה, ולא הצליחו.
ההורים שתקו.
שפתיו של אביה, רעדו, והאם לפתע נפלה על כתפו, זועקת זעקות שבר
לכל כיוון.
"תעשה משהו!! תציל אותה!! אל תתן לה ללכת....הבת שלי...! הכל
באשמתי, הייתי צריכה לראות, לדעת, להבין שמשהו לא בסדר..למה?!
למה?!"
האב חיבק בחוזקה, האם בכתה, הרופא שתק, ועמד חסר אונים. בידיים
קפואות חייג לאמבולנס, על מנת שיבואו לקחת את הגופה הקטנה,
המצומקת, והרזה.
מאוד רזה.
היא באמת ניסתה, להביס את האויב האחרון שלא הצליחה. את המשקל
הארור ההוא, שעמד בקצה חדר האמבטיה.

אך משהו אחר, הביס אותה קודם.