"לך מפה, ילד, אתה לא מקבל עוד!"
הילד לא אמר מילה. הוא אמנם רצה לדבר, אבל הוא פשוט הרגיש שהוא
לא יכול. אז הוא רק הסתכל על המכשפה בעיניים הגדולות שלו, שהיו
על סף דמעות, ושתק. המכשפה חייכה. "לך, לך הביתה, אמא שלך בטח
דואגת", אמרה, הפעם בקול טיפה עדין יותר. היא צדקה. אמא של
הילד באמת דאגה, מאוד. אבל לילד זה לא הפריע. הוא לא רצה
ללכת.
המכשפה הסתובבה וסגרה את הדלת. הילד המשיך לעמוד במקום ולרעוד
מקור. אבל גם הקור לא הפריע לו, הוא זרק את עצמו על הדלת
והתחיל לחבוט בה באגרופים הקטנים שלו. ואז, מאחורי הדלת, הוא
שמע את המכשפה צוחקת. צחוק אמיתי כזה של מכשפות, רם ומתגלגל.
הילד חייך לעצמו, הוא ידע שהיא צוחקת בשבילו. הוא הרים את עצמו
מהדלת והתחיל לרוץ הביתה.

הדרך הביתה היתה מכושפת ונהדרת. הלילה היה חשוך ואפל, עטלפים
וערפדים עפו להם בשמיים מתחת לירח המלא ושדים שישבו בצידי הדרך
קראו לילד אליהם. אבל הילד רק רץ בניהם כמו רוח, נשרט מהקוצים
והענפים ונהנה מהכאב החד והעמוק. הוא רץ מהר יותר ומהר יותר,
עד שבסוף הוא הגיע הביתה.
כשנכנס לחצר הבית הוא התחיל להאט את הריצה. אחרי כמה שניות
מנוחה, שבהם הסדיר קצת את הנשימה, הוא הסתכל קדימה וראה את
המראה המוכר של דלת הבית הנפתחת. הוא ראה את אמא רצה אליו
ומחבקת אותו, חזק. היא בכתה. אבל גם חייכה. אמא אהבה אותו
מאוד, ואהבה אותו באמת. היא חיבקה וחיבקה, והוא כבר לא ידע כמה
זמן הוא עומד שם, בחצר הבית, כשאמא מחבקת אותו. אבל הוא היה
עייף. כל כך עייף עד שהוא פשוט הניח לעצמו להרדם על כתיפה.

בבוקר שלמחרת הלך הילד לגן. הוא שיחק במכוניות עם ילדים אחרים,
ובנה מגדלי קוביות. כך הוא עשה גם בבוקר שאחריו ובבוקר שאחריו
ובזה שאחריו. אחרי זה הוא כבר הפסיק לספור. הוא רק הלך כל יום
לגן ועשה את אותם הדברים הרגילים, ממש כמו שאר הילדים בגן. אבל
הוא ידע. הילדים האחרים בגן אף פעם לא ראו  את המכשפה ואת
הכשפים הנהדרים שלה, הילדים האחרים בגן אף פעם לא טיילו על שפת
הגיהינום בשעות ערב מאוחרות או התעוררו כדי לראות את הזריחה
ליד שערי גן עדן, הם גם אף פעם לא שמעו סיפורים מצמררים מנפשות
אבודות בנות אלפי שנים, אפילו לא יצא להם לשחרר רוח רפאים
לחופשי. הילדים האחרים בגן רק ישבו כל היום, שיחקו ומכוניות,
ובנו מגדלי קוביות. וכשהילדים האחרים בגן הלכו לישון את שנת
הצהריים, הם חלמו חלומות רגילים של ילדים בגן. הילד לעומתם מצא
מפלט מהשיעמום בחלומות, הוא ידע לחלום. הוא חלם על כל אותם
החוויות והכישופים שחווה עם המכשפה, וגם על המכשפה עצמה,
כמובן. הילד אהב את המכשפה, היא לא נראתה לו מכוערת, קצת
מפחידה אולי, אבל זה חלק ממה שהוא אהב אצלה.
לאט לאט הוא  התחיל להתמכר לחלומות, לבריחה. לאט לאט נהיה
למטפלות בגן יותר ויותר קשה להעיר אותו מהשינה. יום אחד הוא
החליט להתחבא מתחת למיטה שלו, איפו שלא יפריעו לו להמשיך
לישון. הרצפה היתה קרה וקשה, אבל זה רק העיץ בו להירדם יותר
מהר, והוא שקע לתוך החלום הממכר ביותר שהיה לו אי פעם.
כמה מדהים היה החלום! מדהים לפחות כמו המציאות עצמה, חשב הילד.
כל רגע ורגע היה כאילו הוא הרגיש את הכל פעם ראשונה. הצלילים
היו חדים והם נגעו עמוק בנשמה העדינה והתמימה שלו. גם המכשפה
היתה שם. זה הכל בזכותה, הוא ידע, זאת היא שהביאה לו את החלום
הנהדר הזה. "תודה" אמר הילד בחיוך למכשפה, בדיוק כמו שאמא למדה
אותו להגיד. המכשפה חייכה לילד בחזרה. הוא הזכיר לה את עצמה,
פעם, לפני הרבה מאוד זמן. אבל מאז, אולי לצערה, היא השתנתה
מאוד. כמה נחמד היה לה שסוף סוף היא מצאה נשמה תמימה וטהורה
כמו הילד שאוהבת אותה כל כך, אחרי כל כך הרבה זמן שהיא היתה
בלי אף אחד. היא ידעה שהוא מבין כמה קשים הם חיים של מכשפה,
והיא גם קיוותה שאם הוא ישאר איתה מספיק זמן היא אולי תלמד שוב
איך לאהוב, כמו פעם. היא התכופפה לילד, ובקול הכי מנומס והכי
נחמד היא יכלה להוציא מעצמה, הקול הכי נחמד והכי מנומס שכל
מכשפה היתה יכולה להוציא מעצמה, החליטה לבקש. "אולי תרצה להשאר
איתי כאן, לתמיד?". העיניים של הילד התמלאו פתאום שמחה. כזאת
שמחה כמו שהוא לא הרגיש אף פעם. הוא קפץ על המכשפה וחיבק אותה,
ויותר לא התעורר לעולם.