עברתי היום מול הספסל הכתום שבשדרה
והוא היה חבילת קרשים עם צבע של העירייה,
ועליה הושבתי בזכרון אותו,
את ילד האזדרכת.
הוא היה יושב כל היום, חלק מהכתום,
לא ידע לקרוא אבל אלוף בשחמט.
בבוקר הייתי עובר בדרך למכולת להביא לחם, חלב ועיתון,
והוא היה שם.
היינו משחקים באזדרכת - כלומר במחבואים,
וכשאני הייתי סופר הוא היה יושב לו על הספסל,
ומתכנס בתוך תוכו עצוב.
מעולם לא ראיתי עצב שכזה.
בסוף הייתי אוסף את הלחם - והולך.
אחר הצהריים הייתי בא ומשחק בגולות של האזדרכת
עד שהדייגים חזרו עם הרשת על הגב,
והוא היה אומר לי: ראה כמה יפה הוא הסגול שבשמיים.
חזרתי הביתה והוא המשיך להתמזג עם הספסל
כמו זיקית.
מעולם לא ראיתי אותו במקום אחר זולת על הכתום-כתום ההוא.
עכשיו כבר אין מכולת, יש מספרה
ודומה כי הספסל הוא השריד האחרון. הוא וגדר האבן.
עוד כמה שנים ייעשו מהמקום הזה שוק. היום יש רק עוד שני
זקנים מדברים יידיש על הגדר, כאילו פרה-היסטוריים,
והרבה שכנים שלי מוטבעים על מצבות.
הילד כבר בוכה ואת אומרת
דבר, דבר איתי עד מחר.
אז המצאתי לך סיפור.
נתניה, יוני 1990 |