כה תחושתית היא, יודעת אותי מתחת לעור, דרך העורקים הראשיים,
עד הנימים הקטנים ביותר, עד הקורקבן, עד משאבת הלב
רבים מספור גלפו לי משענת קנה רצוץ
והיא הנסיכה אשר ערפה ראשיהם של כל שפשעו בי
היא, היא המלאך שאסף אותי בזרועותיו, גרגר חול אחד למשנהו,
כשהולם תופים בישר רעות
על התמכרותי כמעט בחינם לעובר האורח המטונף
וכשלזות שפתיים סרחה
וכשננעץ בי הברזל המלובן והממאיר
ונשמתי מן המקומות בהם הייתי איתה,
הן השמש בגלי שיערה, בעיניה, בכל ישותה, מרעיפה עלי מטובה,
מעניקה לי המרחב לנבוט ולהוריק, מעניקה לי המרחב להיות
ואף רסיס של ספקנות בפניה החלביות,
כמה יפה היא, אפילו מעידותיה חינניות הן,
שירתי הלא כתובה,
על סגולותיה, בינתה, תעצומות נפשה,
לו רק יכולתי לתת לה העולם בכל עונגיו,
לו רק יכולתי להיות לה מעט ממעיינות מים חיים שלי היא.


 

ללואי יקירתי, החברה הכי הכי טובה, אחותי בנפש, המצפון שלי.