לעולם לא אשכח כשהיכרתי אותך, הייתי אז בתקופה נוראית.
לא אכלתי, הדרדרתי בלימודים, הרגשתי שאני לבד.
מה שקרה אז היה דבר נורא- שבירה של לב, שבירה של אהבה.
הוא שבר את ליבי, פשוט ניפץ אותו לרסיסים, אני התפרקתי מול
עיניו והוא כמו רובוט מתוכנת
פשוט ישב שם על המיטה ושתק.
רק אמר שזה נגמר והלך. עוד חיבוק, עוד נשיקה אחת ונגמר.
הרגשתי שאני עומדת למות. ראיתי פלאשבקים רצים מול העיניים שלי
כמו של אדם שעומד למות שרואה
את כל חייו לנגד עיניו, כך אני ראיתי את אותם הפלאשבקים אבל לא
של מוות, ראיתי תמונות של חוויות שעברנו ביחד, אני והוא בתקופה
המופלאה, ראיתי את כל החוויות הקסומות והמרגשות פשוט ברצף
כרונולוגי מהיר מול עיניי, הם התחילו כשאמר את המילים הגורליות
שחרץ "זה נגמר".
אחרי שנגמר הפלאשבק האחרון,זה שהביא אותנו לאיפה שאנחנו היינו
באותו היום על המיטה,
ופתאום קלטתי את המשמעות של המילה "נגמר". לא יהיה עוד תומר.
לא יהיו חוויות חדשות ומרגשות איתו.
לא יהיו יותר צחוקים. עכשיו הכל יהיה אחרת.
ואז התחלתי להתפרק.
אז הכרתי אותך ובשנייה הוצאת ממני את כל התקופה הנוראית
והקרה.
עודדת ועזרת, תמכת והתקשרת, הצחקת אותי וריגשת אותי ומילאת את
החלק החסר שבי, החלק שחיפש אהבה.
הפכת לחבר הכי טוב שלי.
וזה מצחיק כי בהתחלה כשהכרנו-לפני שנתיים- לא ממש אהבנו אחד את
השנייה, היינו "יורדים" אחד על השנייה ואפילו רציתי להרוג אותך
פעם. אבל רק בצחוק...
ואז כמו בסרטים, התחלנו להתיידד ותוך כמה ימים נהיינו החברים
הכי טובים.
מדברים כל יום בטלפון למשך שעות ונפגשים איזה פעם בשבוע.
נסעתי עם חברה לראש הנקרא ואתה התקשרת כמעט כל שעה, לברר מה
איתי.
המספר שאתה הכי אוהב הוא המספר 26. כששאלתי אותך למה? ענית:
"כי הוא מספר שמח, אופטימי".
פעם, כשחברה אחרת שלי הייתה אצלי היא אמרה לי שהיא מסתכלת על
לוחיות רישויי של מכוניות ואם השלוש ספרות שבאמצע בעלות מספר
זהה- היא מבקשת משאלה. אני כמובן בהתחלה חשבתי שזה מאד מטופש
אבל למרות כל זה, זה לא עזב אותי, הייתי ממש חולנית וחיפשתי
אחרי הספרות הזהות האלה. מצאתי את כל המספרים מ000- עד 999 אבל
רק מספר אחד לא מצאתי והוא: 222. בשאר המספרים לא ביקשתי
משאלה, אמרתי לעצמי בלב "כשאמצא את המספר החסר שלי- אבקש את
משאלתי". אז עוד לא הייתי בכלל סגורה על מה אני אבקש, אבל
לפחות היה לי אתגר, להשלים את המספר החסר ולהביע משאלה.
אני הרגשתי אלייך כבר רגשות ולא ידעתי איפה אני "עומדת" אצלך.
חזרתי מראש הנקרא בלילה של ה25-. יצאנו קצת לטייל בכפר-סבא,
הלכנו לנו וסתם עשינו שטויות, בערב/לילה ליווית אותי הבייתה.
באותו הערב ראיתי שוב את כל המספרים חוץ מאת המספר: 222..
התאכזבתי, רציתי את המשאלה שלי כבר וכבר ידעתי מה היא תהיה.
באותו הערב רציתי לנשק אותך, רק נשיקה, נשיקה מתוקה, זה כל מה
שרציתי.
נפרדנו ב"שלום לך ולילה טוב", לא התחבקנו אפילו, אנחנו הריי אף
פעם לא מתחבקים. עליתי למעלה ונשכבתי על המיטה עם חיוך ומבט אל
התקרה,מחכה כבר שיגיע מחר ואולי מחר אראה את המספר ואולי מחר
אבקש את משאלתי.
בבוקר, הערת אותי כשהתקשרת לבדוק אם אני באה. אמרתי לך שאני
הולכת להתקלח ושאני באה.
יצאתי מהמקלחת, יצאתי מהבית, שמתי דיסק נחמד בדיסקמן ויצאתי
לדרך. הלכתי והלכתי, ככה זימזמתי לי את המילים, ופתאום פערתי
את פי ועיניי נדלקו ממש, שם מתחת לעץ זקן ליד בית כנסת,עמדה
מכונית סוברו טרנטה ישנה ומגעילה, אויי כמה שהיא הייתה דוחה,
אבל מה שלא האמנתי שדווקא עליה, על אותה מכונית סוברו מרוטה
ומכוערת הייתה לוחית רישוי צהובה ועליה בכתב שחור גדול היו
רשומות הספרות 222. לא האמנתי. הייתי בהלם. פתאום לא שמעתי את
המוסיקה בדיסקמן, שמעתי את נשימותיי מאטות, הרגשתי את גרוני
מתייבש, הרגשתי כל דפיקה של הלב שלי, איך שהוא דפק, כאילו רוצה
היה להתנתק מבית החזה שלי, לפרוץ החוצה ולברוח.
עברתי לאט לאט ליד המכונית בעודי מתנשפת ולא מאמינה ותוך כדיי
מביטה על המכונית- היא בהחלט הייתה ישנה ומכוערת. כשעברתי כבר
את המכונית החטפתי מבט אחורה, להסתכל שוב ולראות אם באמת ראיתי
את מה שראיתי, אם לא איזה עבריין החליף בין שתי הלוחיות כדיי
שלא יתפסו אותו בכביש האגרה וכשראיתי את המספר שוב- הבעתי את
משאלתי, בקול רם צעקתי באמצע רחוב תל-חי בכפר-סבא: "הלוואי
שעומר יהיה חבר שלי!" אח"כ אמרתי את זה עוד פעמיים- כדיי להיות
בטוחה שה"אנשים הנכונים" שומעים...
הגעתי אלייך, כולי רועדת, במבט קצת חיוור או קצת של צפייה,
פתחת לי את הדלת.
באתי אלייך כי עזרתי לך להוציא את הכלבים של השכנים שהיו באותו
זמן בטיול בחו"ל (זה היה בסוף החופש הגדול).
היה להם כלב לברדור לבן בשם מג'יק וכלבת פודל קטנה ושחורה בשם
פקי. קראת לה פאניקה כי היא הייתה מפחדת מכל בן אדם זר שהתקרב
אליה. אליי היא התרגלה תוך כמה שניות ואתה הסתכלת עליי נדהם
ואני, לא הבנתי מה  הבעיה. הלכנו איתם לטייל וחזרנו לבית שלהם
כדיי לתת להם אוכל ואתה השקת את העציצים. פתאום השפרצת עליי עם
המשפך על הגב ואני שכחתי שהייתה לי חולצה לבנה. היה זה יום ממש
חם וכל כך רציתי להתרטב. אז הרשתי לך לקחת  צינור מהחצר שלהם
ולהשפריץ עליי וזה מה שעשית, החולצה הלבנה התהדקה יותר ויותר
לגופי וחזייתי השחורה
ביצבצה מהחולצה שלי, שיערי נרטב ונטפתי מים, הקטע הוא שלא
הרגשתי שאני מתביישת ממך, דווקא הרגשתי מושכת והתגרתי בך, נתתי
לך ככה לבחון את גופי הרטוב שכל בגדיי התהדקו עליו ונצמדו ככל
שיכלו לגופי, יכלתי להרגיש את בלוטות הרוק שלך פועלות שעות
נוספות...
נכנסנו לבית שלך. בבית שלך הבאת לי חולצה שחורה שלך כדיי
שאחליף. נכנסתי לאמבטיה, החלפתי חולצה ותליתי לייבוש את החולצה
הלבנה שלי. הסתרקתי ונכנסתי לחדר שלך. הראת לי כל מיני ציורים
שלך וגם אני הראתי לך ציור שלי וזכיתי לשמוע אותך מנגן ואז כל
מיני דברים מגניבים במחשב. הכי אהבתי בחדר שלך- בלי שום קשר
מיני- את המיטה שלך. זו פשוט הייתה המיטה הנוחה ביותר שזכיתי
לשבת/ לשכב עליה. ראיתי שאתה לא מתכוון לעשות צעד אז החלטתי
לקחת יוזמה. פיניתי לך מקום על המיטה והזמנתי אותך לשכב לידי.
בהתחלה היססת אבל אחרי שיכנוע קצר מאד, נשכבת לידי על המיטה.
שאלתי אותך אם אני יכולה לשחק לך בשיער, ענית שכן. שיחקתי לך
בשיער, היה לך כל
כך נעים וטוב, הושטת את ידך וליטפת את שיערי הארוך והרטוב.
שכבנו, זה מול זה, מלטפים את השיער אחד של השנייה, מתבוננים
אחד בתוך העיניים של השנייה ונבלעים אחד בשנייה, אני זוכרת את
הרגע הזה, רצינו להתנפל, אבל אף אחד לא יזם. היפנת לי את גבך
ואני נצמדתי בכל גופי אל גבך, הרגשת את החזה שלי נוגע לך בגב
והתחרפנת, הושטתי את ידי וליטפתי את ידך, הנחתי את ראשי על
הכתף שלך ואתה שתקת. שאלתי אותך: "נכון שהיית רוצה להגיד עכשיו
כל כך הרבה דברים, אבל אתה פשוט לא יודע מה לומר, אז אתה פשוט
שותק?"
ואתה הינהנת עם הראש בהסכמה.
ליטפתי את ידך עד שהגעתי לכף היד ופתאום כל אצבע מצאה את
מיקומה בין האצבעות של היד השנייה, הנחתי את  ראשי על הלחי שלך
(לחי אל לחי) ואמרתי: "נראה לי שזה אומר הכל..."
החסרת פעימה.
הרגשת כזאת קירבה אליי אבל פחדת, פחדת לגעת, לדבר וגם אני.
התרגשנו ביחד.
הגיע הלילה/בוקר אחרי יום ארוך שכזה, שלא הסכים להיגמר (זה היה
כבר היום בתאריך 26), והיית צריך שוב ללוות אותי הבייתה. אני
עם התיק שלי ואתה על האופניים נוסע לידי. מדברים על כמה שאנחנו
דומים צוחקים. כמו שני ילדים קטנים. בדרך פתאום ראיתי גבעת חול
ואני כילדה מאד מופרעת זרקתי את התיק ורצתי לתוך ערמת החול!
אתה הנחת את האופניים הצד וקפצת איתי על ערמת החול! השתוללנו,
התלכלכנו והכי חשוב-נהננו.
המשכנו ללכת כי הייתה לי הגבלת שעה (עד 3:30 לפנות בוקר), בדרך
ראיתי ממטרות על דשא, זרקתי את התיק ורצתי אל תוך המים
והממטרות השפריצו עליי מכל כיוון, ואז הצטרפת אליי ושנינו
היינו כל כך מטונפים ומאושרים, המשכנו ללכת ובדרך אתה כזה אומר
לי: "את יודעת שמה שקרה היום,יחזור שוב נכון?" ואני כל כך
חייכתי.
הגענו למתחת לבניין (השעה הייתה 3:35), אני הייתי עם התיק על
הגב ואתה היית על האופניים. שאלת:"אז איך אנחנו נפרדים עכשיו?"
ואני עניתי: "לא יודעת..." ואתה הצעת: "אולי חיבוק...?"
ועניתי: "בטח..."
ירדת מהאופניים ואני הנחתי את התיק. התחבקנו. התחבקנו יותר
מחצי שעה.חצי שעה של חיבוק. זה היה החיבוק המושלם ביותר
שקיבלתי. חצי שעה שנראתה כאילו יכולנו לעמוד כאן לנצח
מחובקים,אחד בזרועות השנייה.
התיישבנו על חומת בטון קטנה שהייתה מתחת לבניין והתחבקנו. אח"כ
שוב קמנו והתחבקנו. התיישבנו והתחבקנו ושוב קמנו ובכל החיבוקים
היינו לוחשים משפטים כמו "אני לא רוצה להיפרד ממך", "אני אהיה
כאן תמיד", "לא רוצה לעזוב", "לא אתן לך לעזוב" ואז לחשתי לך
באוזן, בחיבוק העמידה שלישי:"עומר אני הולכת לשלוח לך פתק כמו
בכתה ב'2  ביסודי... ובפתק רשום- עומר רוצה להיות חבר שלי?
תקיף:
א. לא.
ב. כן.
ג. לא יודע.
ד. נחשוב עלייך..."
אמרת את תשובה ד' וחייכתי. ידעתי שזה מה שתגיד. שוב התיישבנו
ואמרתי לך: "אתה יודע מה אני הכי רוצה לעשות עכשיו?" ואתה
הינהנת בשלילה. הבאתי את כף ידי ואמרתי לך:"תחשוב שאלו הן
השפתיים שלי". כף היד שלי נישקה אותך לאט לאט-  התחילה
בלחי,עברה ללחי השנייה,עברה למצח, אחריו לאף ואח"כ לשפתיך.
לעולם לא אשכח את המבט על פנייך, את ההלם, את הפחד שלך שיכולתי
להרגיש באותו הרגע. איך מצאת את האומץ להגיד לי בקול רועד:"אז
תעשי את זה..." וכך עשיתי... נתתי לך לאט לאט נשיקה על הלחי,
אח"כ על הלחי השנייה, עברתי למצח אחריו לאפון המתוק שלך ואח"כ
לשפתיך, לפה המתוק שלך. התנשקנו. זאת הייתה נשיקה. התנשקנו.
מה שהתחיל בשנאה נגמר באהבה. התנשקנו.
השעה הייתה כבר (4:25 בערך... זה היה הלילה בין תאריך ה26
ל27), החזקנו ידיים ודילגנו 26 דילוגים וחייכנו.
התיישבנו על ספסל מתחת לבניין ודיברנו. והתחבקנו. (השעה הייתה
כבר 5, ידעתי ש"יהרגו" אותי), קמתי מהספסל, כל כך לא רציתי
לקום, אתה קמת אחרי והתחבקנו שוב, נפרדנו בנשיקה תמימה וחמימה
בשפתינו ונכנסתי לבניין, נישקנו את דלת הפלסטיק השקוף של
הבניין ועליתי למעלה. נשכבתי במיטה עם הפנים אל התקרה וחייכתי
ואמרתי: "משאלתי התגשמה."