13.11.03

קר לי... אני רועדת... עדיין לא החלפתי חולצת בי"ס... אני רוצה
להקיא... אני בוכה... פעם ראשונה אחריי כמה חודשים טובים שלא
זלגה לי אפילו טיפת דמעה מהעין... יש לי ממש התפרצות, כל מה
שהצטבר אצלי בלב בחודשים האחרונים סוף-סוף יצא החוצה... אני
שונאת... מתגעגעת... אוהבת... כועסת... כואבת... אוהבת...
מאוכזבת... אוהבת...
דודה נפטרה היום... לסבתא היו 2 אחיות... אחות אחת נפטרה לפני
10 שנים והיום נפטרה אחותה השנייה... סבא נפטר לפניי 6 שנים.
את סבתא אני אוהבת, לא סתם אהבה ביולוגית אלא הרבה יותר מזה...
היא ממש כמו חברה שלי. אני מספרת לה הכל: על הריבים עם ההורים,
עם החברות, על ליאור, על הלימודים, הכל אני מספרת לה. סבתא
אוהבת אותי. מאוד מאוד. זה כל-כך כייף שמישהו אוהב אותך.
אז מה שסבא נפטר, אני עדיין אוהבת אותו. המון המון. ואני
מתגעגעת אליו, מתגעגעת המון. היום סבתא מצד האימא רבה איתי
בגלל שאמרתי לה שלא תתערב בעניינים שלא קשורים אליה ואם היא
כבר מתערבת אז לפחות שתטרח להקשיב לשני הצדדים לפניי שהיא באה
וצורחת עליי ורבה איתי.
ואני כל-כך מתגעגעת לסבא, הוא בחיים לא היה צועק עליי ככה, הוא
בחיים לא היה אומר לי שאני לא יפה, שאת בת-דודה שלי הוא אוהב
יותר ממני. לא... סבא בחיים לא היה אומר לי דברים כאלה.
היום סבתא מצד האימא שאלה אותי כמה קיבלתי בתנ"ך.
"80"- עניתי.
"יפה, אבל לא נראה לך שהיית יכולה לקבל יותר?"
סבא בחיים לא היה חושב אפילו על להגיד לי דבר כזה. הוא היה
מחייך, נותן לי נשיקה ואומר לי "כל הכבוד. אני גאה בך!!!" .
גם סבתא הייתה אומרת שהיא גאה בי.
אבל סבא וסבתא מצד האימא היו מחייכים חיוך מאולץ ואומרים "את
יכולה יותר".
סבא אהב אותי, אהב אותי כל-כך הרבה. ואני, גם אני אהבתי את
סבא. המון המון אהבתי.
סבא הוא גיבור. הוא ברח מהנאצים. כן, אני זוכרת שהוא היה מספר
לי שהם הכאיבו לו, שהם צעקו עליו, הרביצו לו, אבל הוא הצליח
לברוח מהם למרות הכל.
סבא אף-פעם לא חסך ממני בחיוכים, בנשיקות, במילים יפות. גם לא
סבתא, גם לא דודה אמה ודודה מרים.
סבתא מצד האימא אף-פעם לא אומרת סתם ככה מילים יפות, לא נותנת
סתם ככה נשיקה ושלא נדבר על סבא.
אני לא אוהבת את המשפחה של אימא.
הם אנשים קרים, סנובים ומגעילים.
לא, אני לא אוהבת אותם. כאילו אני אוהבת... אבל אהבה ביולוגית
כזאת ולא קמצוץ יותר מזה.
אבל את אימא אני אוהבת. את אימא אני מאוד מאוד אוהבת. אימא
אפילו לא יודעת עד כמה אני אוהבת אותה, אבל אני אוהבת אותה.
המון המון. היא כמו חברה בשבילי.
גם את אבא אני אוהבת... לפעמים אני חושבת שאני אוהבת אותו רק
בגלל שהוא מזכיר לי כל-כך את סבא ז"ל.
אבא אף-פעם לא ממש שם-לב אליי, הוא לא מספר לי כלום, לא שואל
כלום, הוא סתם אומר שלום שואל לשלומי וזהו... יותר אנחנו לא
מדברים.
אני ואבא לא מדברים. הוא רב איתי בגלל שקיבלתי חשבון פלאפון
גבוה. הוא תמיד רב איתי על כסף, משום מה הוא תמיד יודע כשאני
צריכה כסף... איכשהו את זה הוא תמיד שומע. לפעמים נראה לי שאת
הכסף הוא אוהב יותר ממני.
אבא טעה, אפילו אימא אמרה שאבא טעה, אבל אבא לא מבקש סליחה,
הוא אמר פעם לסבתא שהוא לא מבקש סליחה מאנשים שקטנים ממנו. אבא
התקשר אליי פעמיים לשאול אותי איך הלכו לי המבחנים (פלא שהוא
בכלל ידע על קיומם), לא דיברתי איתו... עד שהוא לא יגיד שהוא
מצטער שלא ידבר איתי, עד שאני לא אשמע את המילה "סליחה" יוצאת
מהפה שלו אני לא אדבר איתו. פרנציפ!
את המשפחה של אבא אני אוהבת. המון המון.
האנשים בה הם אנשים חמים, מלאים באהבה, בשמחת חיים, חייכנים
ונחמדים. לא כמו המשפחה הקרה והסנובית של אימא.
אני בוכה... יש לי התפרצות של דמעות... אני שומעת את אותו שיר
דכאוני כבר לפחות 100 פעמים... אני עצובה...
חלמתי היום חלום. חלמתי שאני מטיילת לבד במחנות ההשמדה, שאני
רואה הכל שוב, שאני שומעת את אותו שקט מפחיד.
המחשבות על פולין לא נותנות לי מנוח. לא ביום ולא בלילה. אני
כל הזמן חושבת על אותם האנשים שנהרגו שם, על אותן הנעליים שפעם
מישהו לבש, על אותן השערות שפעם היו שייכות למישהו.
אני כל הזמן חושבת על הניצולים. איך הם הצליחו להתמודד עם מה
שעבר עליהם, איך הם הצליחו להתמודד עם הריח של הגופות התמימות
שעלו באש, איך הם הצליחו להתמודד עם כל מראות המוות שהם ראו
שם. איך סבא הצליח להתמודד עם זה.
ואני שוב בוכה... שוב לא מבינה... שוב לא מצליחה להתמודד...
פולין... פולין שינתה אותי מבפנים, היא הוסיפה לי שנאה אל האל,
כבוד לניצולים, פחד מהעתיד, תהיות לגביי העבר.
אף-פעם לא האמנתי באלוהים. הוא אף-פעם לא נתן לי סיבות להאמין
בו. אני זוכרת שהייתי עומדת ליד החלון, מסתכלת לשמיים ומתפללת,
פשוט מתפללת אליו שייתן לי להיות מאושרת, שאני אמצא מישהו
שיחזיר לי אהבה. הוא אף-פעם לא ענה לתפילותיי, הן
אף-פעם לא התגשמו התפילות הללו. עובדה... עברו 5 שנים מאז הפעם
הראשונה שעמדתי ליד החלון, הסתכלתי למעלה והתפללתי בשקט
בשקט... 5 שנים מאז הפעם הראשונה שביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא
מישהו שיחזיר לי אהבה. עברו 5 שנים... היום אני כבר לא
מתפללת.. היום אני כבר לא מחפשת מישהו שיחזיר לי אהבה. היום
אני מציאותית... דבר כזה לא יקרה... לפחות לא ביובלות
הקרובים.
ואני שונאת אותו, שונאת אותו על זה שהוא נתן ככה למשפחות שלמות
להימחק מהעולם, שונאת אותו על זה שבזמן המלחמה כולם היו דתיים,
כולם האמינו בו, קיימו את המצוות שלו והוא... במקום להיות פה
לצידם כמו שהם תמיד האמינו בו, תמיד מילאו את המצוות שלו, הוא
לא הושיט להם יד לעזרה אחריי כל מה שהם הקריבו בשבילו. הרי אם
לא הוא לא הייתה בכלל מלחמה, לא הייתה בכלל הפרדה בין יהודים
ללא יהודים.
ואני שונאת אותו על זה שהוא לא עשה כלום כדי לעצור את המלחמה
הארורה ההיא, שונאת אותו על זה שכשאנשים הובלו לתאי הגזים
ממלמלים את "שמע ישראל" או איזו תפילה, הוא לא נקט אצבע כדי
לעזור להם. הם מתו בשבילו!!!
שונאת אותו על זה שהוא מתיימר להיות האבא שלנו, אבל איזה אבא
היה מסכים לכזה רצח? הוא ידע על הכל ולא נקט אצבע כדי לעצור את
זה זה הופך אותו אוטומטית לשותף לפשע... גם הוא רוצח!!!
ליאור שלח לי הודעה... אנחנו מנהלים עוד אחת משיחות הנפש
שלנו... הוא שואל אותי עליי... אני נסגרת... כמו תמיד אני לא
מדברת על החיים שלי... הוא לא יודע כלום... אני בספק אם הוא
בכלל מנחש...
אני כל-כך רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו, שאני אוהבת אותו כבר
שנה שלמה, שאני מתגעגעת אליו, שאני רוצה אותו בחזרה. אבל אני
מפחדת להגיד לו, מפחדת מהתשובה שלו...
הוא לא מאמין באהבה, לא מאמין שבגיל הזה אפשר להתאהב, הוא מפחד
להתאהב, מפחד להתאכזב... אבל אני בכל-זאת רוצה להגיד לו הכל,
רק כדי להוציא הכל מהלב, ומי יודע אולי בסופו של דבר דווקא כן
ייצא בינינו משהו. אבל להגיד לו כרוך גם באופציה של לאבד אותו,
לאבד אותו ואת כל מה שיש בינינו. מישהו חכם פעם אמר לי שאם
בגלל זה אני אאבד אותו אז כנראה שהידידות שלנו לא הייתה אמיתית
אחריי הכל. ואני מפחדת... מפחדת לגלות שהוא צדק, שאולי הידידות
שלנו באמת לא הייתה אמיתית, מפחדת לאבד אותו, מפחדת...
ואני לא רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו, ככה אני אצטרך לנחות
לאדמה מעולם החלומות הורודים שבניתי לעצמי.
ויותר מהכל אני מפחדת להתאכזב... שוב...
בחלומות שלי הוא מחזיר לי אהבה, הוא מנשק אותי שוב, הוא פה
איתי שוב, אבל במציאות כל מי שרציתי אי-פעם אף-פעם לא החזיר לי
אהבה, ואני מפחדת... מפחדת שאותו סיפור יחזור על עצמו גם עם
ליאור, מפחדת להתאכזב שוב... אבל אני לא מצפה לכלום... כבר
הבנתי שהחיים שונאים אותי.
אני כל-כך מבולבלת... אני נחושה בדעתי להגיד לו, הנה אני מרימה
את השפורפרת, מחייגת אליו, מנתקת...
מפחדת...
מפחדת ליפול לאדמה, מפחדת לאבד אותו, מפחדת להתאכזב שוב.
ואני שונאת... ואני אוהבת... ואני מפוחדת... ואני מאוכזבת...
ואני בוכה... ואני כועסת... ואני כל-כך רוצה שהוא יידע... ואני
כל-כך מפחדת... והפחד כל-כך משתק... והפחד מהאכזבה הוא זה
שסולל לי את הדרך...
ואני... אני שונאת... שונאת להתאהב... כי אף-אחד אף-פעם לא
החזיר לי אהבה.