אוף שקט, שקט... חוזרת ואומרת לה.
אנחנו יושבים שמה והיא עסוקה כל כך בעצמה, עסוקה גם בלבחון
אחרים.
משחקת אותה הטיפשה אבל לא באמת... לא בטוחה.
היא כאילן רואה אבל היא מסתכלת.
היא יודעת בדיוק מה רץ לך בראש, זה מפחיד משהו...
אני סתם בוהה כדי להיראות מיוחדת נכון?... זה מה שהיא אמרה.
זה פשוט יוצא לי לפעמים.
המבט שלי תקע בתמונה המגעילה הזאת על הקיר... חיקוי זול של
איזה צייר מפורסם... בוהה ובינתיים ממש לא מתרכזת אבל חושבת על
כל מה שקורה איתי, כל מה שקרה איתי... וגם... גם כל מה שיקרה
איתי.
אני יודעת שהעיתוי שלי לא משו.
אבל... אבל זה ב'מת ככה. איכשהו היא גורמת לי תמיד להעריך
דברים, כי היא כזאת קלילה שכזו, אין אצלה מבוכה או הרגשת אי
נוחות  ואני כל כך כל כך מקנאה בה על זה.
אני יושבת בחדר אחרי שחזרתי הבייתה ומסתכלת מהחלון על לוסי
הכלבה השחורה, אני מנסה לחשוב על מה היא מהרהרת...
אני אוהבת כלבים.
נדמה שכולם טובים, כנראה מפני שהם באמת טובים.
אני לא אוהבת היגיון, כאילו... אני מניחה שאני בנאדם הגיוני
בסך הכל אבל אני באמת שונאת היגיון, להתחיל ולחפש הסבר מאחורי
כל פיפס... זה מרגיז אותי, אולי משעמם אותי.
אני לא יודעת מה קורה איתי.
אני לא מבינה מה יש לי... לפעמים אני מלאת שמחה ונטרפת צחוק
בלי שום סיבה ולפעמים... לפעמים אני אחוזת דיכאון משהו פחד.
אני עוברת בין שניהם ממש מהר וזה בדיוק החלק שאני לא מבינה.
אני רוצה לשמוח בשבילי, אני שמחה בשבילי אז למה כשהם אומרים לי
שאני שמחה כדי לרצות אחרים אני מתחילה להאמין שאולי זה נכון?!
בא לי לפעמים לבכות.
רק להחזיק את מחוג הזמן בשעון העולמי לשתי שניות ולקחת נשימה
עמוקה, להזיל דמעה, להניח את הראש, להירדם.
לשכוח מהכל...
שקט אינסופי של האני הבלתי מובן.