דמעות במרתון אל הלא נודע
מתחלחלות מתחת לאדמה
בזמן שמישהו צעק "שלום עכשיו"
אצבע מאשימה של אלוהים:
"מה עשיתם לילדי הפרחים?!"

ואז אנחנו נזכרים להיות צדיקים
אחרי שנופלים להם ילדי הפרחים
ואז אנחנו הופכים עריקים
גם אם אנחנו לא ממש עוזבים
ונפתחים להם עוד קברים טריים
וילדי הפרחים ממשיכים לנבול
אחד ועוד אחד הופכים למיליון

דמעות עושות דרכן במעמקי האדמה
בזמן שהבשר של ילדי הפרחים - נרקב לאיטו
כך גם נרקבת האמונה בשלום
וגוברת השנאה והרצון להרוג
והנה עוד קברים אי שם מעבר לגדר
כל עוד זה לא אנחנו, לא אכפת לנו יותר
ושוב אצבע מאשימה של אלוהים:
"איך הרסתם את העולם שלי"