זה מעניין, איך שבתחילת השנה שעברה זה היה אקטואלי, אבל זה
נשאר אקטואלי עד עכשיו, הנוגות הזו.
החורף התחיל, והכל כחול ואפור וכהה על בהיר ודי מסתורי כזה...
ואהבה מתחת למעטה הסמיך של מרק כבד או שוקו עם פוך גדול ומלא
בנוצות אווז. זה שיש לי בחדר, נו... זה שהיינו מתכסות בו
כשהיית באה אליי. והיינו מדברות שעות.
ועכשיו אני חושבת על שרוולים ארוכים עד אחרי הידיים ורעננות
כזו של חורף, ובוקר קר בקפה חם, וחידושים... למרות שאני בשגרה
שלא הכרתי כבר כמה זמן.

זה מעניין, איך שבצורה אירונית כזו אני יושבת ומעלה לי
נוסטלגיה וזכרונות, כשברקע מתנגנת לה מוזיקה שאני כל כך אוהבת,
שאז גם אהבתי, שאת לא מכירה. צד שאת לא מכירה בי, עוד צד.
אירוני איך שקופצות לי פרסומות שמקשות עליי לכתוב לך, עליך,
וכל מיני הודעות מכל מיני אנשים שנורא נהנים לדבר איתי, וגם
אני...

זה מעניין, איך שראיתי אותך היום ברחוב... מה זה היה בכלל? מה
זה היה בכיכר, שם? עמדנו ודיברנו על נעליים, על "מה נשמע" ו"מה
קורה" בערך 10 דקות, ואז קפצת חזרה לסמטה שליד כדי לראות איפה
החברה שלך (שלא תיעלם לך), אז פשוט פרשתי.
היה נחמד, לא?... לא יודעת.

המיקרופון שלי די מרעיש, הוא לא ממש טוב.

זה בכלל בסדר שאני כותבת את זה? אני לא יודעת... פשוט הייתי
רוצה ש... שיקרה משהו, משהו שיפתור. אם זה פרידה סופית, ואם זה
פיוס סופי... משהו, קצה חוט, משהו... זה כבד לי על הגב. ועוד
יש לי עקמת, הכתף השמאלית שלי נמוכה יותר. זה לא בגלל העול, זה
גנטי. יש איזו חוליה בעמוד השדרה שלי שנוטה לצד.

זה שלבים.

יש פה איזה תהליך... אני חושבת שאני מתאבלת, בעיקרון. מתאבלת,
עם המון המון מלח שנזרה על הפצעים. זה פשוט עדיין אקטואלי. את
מבינה, אני די רגישה (למקרה ששכחת בדרך), ובנאדם מת לי, ולא
הספקתי להתאבל לבדי, כי הוא נמצא מולי יום יום... נסי את זה
פעם, נראה איך תתמודדי.

אולי זה לא מגיע לך, לחוות את זה עכשיו ופשוט להתבגר. אז
אולי... אולי לי כן.