"אוח, אני כל כך מטומטמת."
ביום בהיר אחד יצאה ריבקה בהצהרה שהיא מטומטמת.
שום סיבה.
חוץ ממרדף, אולי. מרדף אחרי טלפון.
טלפון, דרך אגב, של מישהו. אבל לא משנה. העיקר שהיא מטומטמת
והוא שומר עליה באש קטנה. אש... זו מילה מתאימה למצבה של
ריבקה. היא כמהה לו. עורגת אליו במחשבותיה בלילות וחלומותיה
נסובו סביב ההילה שעוטפת אותו.
ומצד שני, גם ריבקה פעם החזיקה אותו על אש... חמימה. שלחה
מבטים עורגים, בחנה ודיברה ארוכות, כמהה לנוכחותו, אבל כשנישק
אותה... כלום. רק לילה טוב ושלום.
כן. היא מטומטמת. משלה את עצמה ועצמו. את פחדיו מנחשת ועדיין
לנוכחות האדם, עורגת, ממעמקיה.
ויש חומה שמפרידה ביניהם, חוצצת ובולמת אותה.
ריבקה מתחמקת ממגע בגופה והוא מתחמק ממגעה בנפשו ומגעו בנפשה.
ריבקה כבר שנה לבד.
היא בוחנת, מתחזקת, קצת אטומה וכבר לא כל-כך מרגישה אל הסובבים
אותה (נפשה למודת פגיעות), לבד.
שנה ללא אהבה בליבה וכעת משהו מתפרץ. אולי זו רק המחשבה על
מישהו שהיא יכולה לאהוב, מאיזושהי סיבה.
המהמורות שבליבה התאחו, או מצופות שיכבת מגן שקופה שיכולה
להיסדק ולהישבר תוך תהליך קצר.
"אנטיפאתית אחת" היא לוחשת לעצמה.
המוזה עוזבת אותה, ותחזור רק עם הכאב.
זה נכון, אנשים צודקים. רק מתוך הכאב אפשר ליצור. והיא חוותה
רק מתנות קטנות שלו. לאט-לאט, איכשהו, התחסנה.
ואולי זה לא טוב? כי כאב מחשל...

משום מקום היכתה בה המחשבה "אני אפילו לא יודעת מה הריח
שלו..."
עיניה מלאו דמעות.
אולי גם לא תדע.