[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
אני, אוריאנה

הייתי מתגנבת מאחוריו, מטופפת על רגליי כמו היו כפות חתול
חרישיות. רק עכשיו אני יודעת שלא הייתי כזאת שקטה ושהוא בטח
ידע שאני באה. אבל הוא נתן לי להנות מהספק, וזה כל מה שהייתי
צריכה. הייתי עושה לו boo כזה, ומאמינה, כמו שילדות קטנות
מאמינות, שהוא נבהל באמת, כשהיה קופץ פתאום. הייתי צוחקת צחוק
פעמונים והוא היה מרים אותי באוויר ומנשק אותי והזיפים שלו היו
מדגדגים נורא. לפעמים, כשהייתי גדולה יותר, לא מזמן, הייתי
נעמדת מאחוריו בבוקר מוקדם, כשיצא למרפסת לוודא שהשמש זורחת
כמו שצריך, הייתי מכניסה את הידיים לכיסי מעילו, משעינה את
הלחי על גבו, ושותקת. אהבתי לשתוק איתו. אהבתי אותו. כשהוא מת
בכיתי המון -  אבל לא מאז שפגשתי אותה.

יש פרוייקט, לפחות בבית-הספר שכאן, שנקרא "מחוייבות אישית".
מין תוכנית התנדבות בכוח שכזו: כל תלמידי שכבה י' חייבים למצוא
מקום שזקוק לעזרה, כמו מועדוניות או מועדוני-קשישים, ולהתנדב
שם. להתנדב במובן של התנדבות חובה, מה שסותר קצת את עצם הרעיון
של ההתנדבות, אבל מסתבר שמורים בכלל לא מתעכבים על דקויות
לשוניות-עקרוניות שכאלה, אפילו לא מורים ללשון.

בספרייה העירונית אמרו שלא צריכים עזרה. לעזאזל, קיוויתי שאוכל
לחמוק מעיני הספרנית לאיזו פינה שקטה, ולקרוא. הרי זה מה שאני
תמיד עושה, אז לא איכפת לי לעשות את זה בהתנדבות. אבל כנראה
שהספרנית הזקנה הזו כבר הייתה בסיפור הזה פעם, ולא מתחשק לה
לתת לי לצאת מהמחוייבויות שלי ככה סתם, בחינם. עוד מכשפה.

זה היה בית-ספר חדש. חדש בשבילי ואני לא אוהבת דברים חדשים.
הרבה יותר טוב לי עם דברים ישנים. אין לי חולצות בטן ואני לא
צופה בערוץ האופנה. אין לי שמץ של מושג מה כרגע להיט וזה לא
ממש מעניין אותי. לא מכירה אף שיר של בריטני ספירס. כזאת אני.
אם MTV משקף את הטעם של הדור שלי, אז אני כנראה מדור אחר. או
כוכב אחר. אוהבת יותר את הספרים עם הכריכה הישנה, הקשה. לעזאזל
עם paperback. ספר בכריכה קשה מקבל אצלי ישר כמה נקודות בונוס.
אני זוכרת שכשסיפרתי לו את זה, הוא חייך (אבל חיוך רציני) ואמר
שזה בגלל שזה כמונו. הספרים ההם. חלק מעולם אחר, ישן יותר, טוב
יותר. שהכריכה קשה מבחוץ. כדי להגן. כדי לשמור. שמרנו אחד על
השני.

בספרייה העירונית אמרו שלא צריכים עזרה. ותודה שהתקשרת.
והתנדבות במועדונית ממש לא הייתה אופציה בשבילי. מאז שהוא מת,
חייתי במקום שהוא די מועדונית בפני עצמו, ולעוד ילדים מהסוג
הזה לא היה לי חשק. מועדוני קשישים זה בסדר, אפשר להתביית על
קשיש משעשע ולהעביר איתו את הזמן. אבל יהיו עוד ילדים במועדוני
הקשישים האלה - ילדים מבית-ספר. הכול רק לא הם. הכול.

לכן שמחתי כשקראתי בלוח המודעות שבמסגרת המחוייבות האישית,
אפשר להגיע לבתים של "תושבי עירנו בני גיל-הזהב", שלא יכולים
או לא רוצים להיות חלק מהפעילות במועדוני הקשישים. לא ממש
הרעתי משמחה לרעיון של בילוי זמן איכות עם זקן - ועוד
זקן-אאוטסיידר - אבל במסגרת האפשרויות, זו הייתה הגרועה פחות.
אז לקחתי מהרכזת את הפתק עם פרטי הזקן שלי - הזקנה שלי - ובשעה
הנקובה יצאתי לחפש את הבית שלה. קראו לה אורית.

השם אורית לא התחבר אצלי לזקנה. לא לזקנה חביבה ולא לזקנה
נרגנת. לא יודעת למה. בכל מקרה, היה נורא קשה למצוא את הבית
שלה, משום מה, וכשמצאתי אותו כבר איחרתי ברבע שעה. זימזמתי
באינטרקום וקול ענה לי. הקול היה רגוע, צלול, נטול-גיל. "היי,
אני מבית-ספר "נופים", אני מהתוכנית של-" - "-אני יודעת", קטעה
אותי הזקנה. "תעלי, אנה".

רק כשטיפסתי במדרגות אל ביתה, כמו אל מגדל עתיק, חשבתי על זה
שהיא קראה לי אנה. כאן נתנו לי שם אחר - שגם אותו לא הייתה
אמורה לדעת - אבל מאיפה לה לעזאזל השם הישן, האמיתי? הרי כולם
כאן קוראים לי ענת. כולם חוץ ממנו. המחשבה נמוגה בו ברגע שפתחה
את הדלת.

היא לא הייתה נמוכה, כפי שציפיתי. היא גם לא הייתה נורא גבוהה.
השיער שלה היה פזור סביב פניה, והיה לבן לגמרי, אבל נראה יותר
צעיר משלי, השחור. אני חושבת שהייתה מאוד יפה כשהייתה צעירה:
פניה חלקות וחתומות, שפתיה צרות ועיניה אפורות וחכמות מאוד.
היה בהן מבט נבון וממוקד, חד - נוקב נורא - התאפקתי לא להפנות
את מבטי ממנה, למרות שמאוד רציתי. "אלו עיניים שיכולות לקרוא
לך את הסודות הכי כמוסים של הנשמה", חשבתי, ומבטה הפך פתאום
לקצת מופתע ואז צחקה. צחוק מוזר, חי, שלא ציפית לשמוע בוקע
מזקנה. "היכנסי, אנה, היכנסי", אמרה. נכנסתי.

ביתה היה קטן, אך מסודר ונקי. משהו שרתח על הכיריים הריח לי
כמו תבלין זר, אך מוכר באופן משונה. ערימות ספרים היו מפוזרות
באופן מסודר מסביב לשטיח בסלון, שהיה גם המטבח, מופרד רק בקו
דמיוני. ספרים יפים נורא, עם כריכות כחולות ושחורות מוטבעות
בעיטורי כסף וזהב. ספרים ישנים נורא, בכריכות קשות. "שבי",
אמרה. ישבתי.

"יש לך שם יפה", היא אמרה. חשבתי על שמה - אורית - ועל זה
שעכשיו הוא בכלל לא נראה לי מתאים. "את צודקת", היא אמרה. "כי
זה לא שמי באמת, זה רק השם שנתנו לי כאן". "באמת?", אמרתי, "גם
לי נתנו כאן שם חדש שאני לא ממש אוהבת". "ענת", היא אמרה בנימת
הסכמה, "זה לא מתאים לך". רציתי לשאול לשמה האמיתי ואז הוא היה
שם, בראש שלי, כאילו ידעתי אותו תמיד. "אוריאנה?", לחשתי, והיא
חייכה והנהנה וקמה אל המטבח כדי לבדוק את הקדרה על הכיריים.
אוריאנה.

ביום הראשון ישבנו ודיברנו המון. גיליתי שהיא עלתה לארץ לפני
המון שנים, מאותה ארץ שהוא בא. היא אהבה מאוד ספרים, כמוני,
והיה לה חתול יפהפה, שחור. "איך קוראים לו?", שאלתי. היא הביטה
בי קצת מבולבלת. "לא צריך לקרוא להם, הם באים כשאני צריכה
אותם". חייכתי, ואמרתי שהתכוונתי לשמו. "אה", אמרה, "אין להם
שם. או שהם סתם לא מוכנים לגלות לי. הם עקשנים לפעמים", אמרה
וגירדה תחת צווארו של החתול בחיבה. הוא הביט בה במבט חצי נוזף,
ויכולתי להישבע שהוא מביט בה כאילו מבין מה היא אומרת. היא
צחקה, וגם אני צחקתי. למחרת היום שבתי אל ביתה לאחר שהסתיימו
הלימודים. חזרתי אליה יום יום, עד תום חודש המחוייבות, למרות
שהייתי מחוייבת להגיע רק שלוש פעמים בשבוע. היא פשוט הקסימה
אותי.

"למה את מדברת עליו בלשון רבים?", שאלתי אותה פעם בזמן שהראתה
לי ספר ישן ויפה במיוחד והחתול היה מנמנם על פיסת רצפה, על יד
החלון, שהשמש שזפה. "כי הם לא אחד", ענתה. "יש בהם... את
יודעת....", אמרה, "תשע..." - "-נשמות?", השלמתי. "בדיוק".
ענתה. "למרות שנשארו לו רק ארבע עכשיו.... לכן הם לא אחד,
מבינה?" - "אני מבינה", אמרתי. ובאמת הבנתי.

אני ואוריאנה היינו מדברות המון. יום אחד ישבנו בספות, ליד
השטיח, בין הספרים. המשקה החם שהגישה לי היה מריר קצת, והרחקתי
אותו מפי אינסטינקטיבית. "השתייה לא טובה?", שאלה בדאגה. "לא",
מיהרתי להרגיעה, " זה בסדר, פשוט חסר קצת..." - "סוכר?", היא
סיימה את המשפט במקומי. בשלב זה כבר לא חשבתי על זה ששמות
מופיעים לי פתאום בראש, או על זה שהיא יודעת דברים שלא סיפרתי
לה, או על זה שאנחנו משלימות על בסיס קבוע את המשפטים אחת של
השנייה. "תנסי שוב", אמרה בחיוך ערמומי, ואני לגמתי שנית, בחשש
מסוים. הפעם היה המשקה מתוק, אך לא מתוק מדי. אפשר לומר שזה
היה בדיוק כמו שאני אוהבת. חייכתי אל אוריאנה. ידעתי.

אוריאנה לימדה אותי את השפה של הספרים שלה, לאט לאט, אבל למדתי
במהירות מפתיעה, כאילו זה היה משהו רדום בי, משהו מוכר מאוד.
הספרים שלה סיפרו סיפורים עתיקים של מלחמות עקובות מדם, על
מלכים ומכשפים ונסיכות ומפלצות, והיו בהם כל מיני הוראות
ומתכונים. אך לא למזון. ללחשים.

אוריאנה לימדה אותי את שפת הלחשים ואני ידעתי אותה כבר, פשוט
נזכרתי. פעם כשישבנו ליד שולחן המטבח, הבנתי, לאחר עשרים דקות
שיחה, שאנחנו מנהלות אותה בשפה העתיקה. "את לומדת מהר", ענתה
למחשבותיי. אבל שפתיה לא נעו, וקולה נשמע רק בראשי. הייתי
בעננים.

"אולי כדאי לקרוא להם "סיילם"?", הצעתי ערב אחד, ואוריאנה
נרעדה. "מה קרה?", שאלתי. "המילה הזאת...", ענתה. "זו מילה
רעה". רציתי להגיד לה שזה שם די נחמד לחתול שחור, אבל משהו
בפניה הרתיע אותי מלדבר. מעולם לא ראיתי את אוריאנה כך. בדרכה
השקטה, היא הייתה זועמת. מורתי כעסה עליי אבל לא מכעסה פחדתי.
פחדתי לאבד את קרבתה. "זו מילה רעה, ממקום רע", המשיכה,
מילותיה מדודות ושקטות ומהדהדות באוזניי, "כשהייתי קטנה היו
משתמשים בשם הזה כדי להפחיד ילדות שלא למדו היטב או לא סיימו
את האוכל". השפלתי את מבטי. "אנה, את לא תשתמשי במילה הזאת
יותר". היא לא ביקשה, היא לא הפצירה - היא קבעה. הסכמתי.

במרוצת החודש ההוא, בין ירח מלא אחד לשני, ביקרתי אצל אוריאנה
מדי יום. לא דיברנו על מה שאנחנו עושות באופן מילולי מדי, זה
היה ברור לשנינו. טקס הכשרה מסורתי. הזכרונות שהיו רדומים אצלי
התעוררו אחד אחד, ממלאים את תודעתי בזהות החדשה-ישנה שהייתה
אני. אך דבר מלימודיי אצל אוריאנה לא הכין אותי למה שקרה בתום
חודש המחוייבות. לבגידה המתחייבת.

הגעתי אליה ביום האחרון של החודש, כמו תמיד, בשעות הצהריים.
כדרך קבע, הייתה עומדת בחלון כשהייתי מגיעה אל הבניין, אך ביום
ההוא לא עמדה שם. גם לזמזומיי באינטרקום לא ענתה. שיחררתי פרץ
קטן של כוח מחשבה והדלת נפתחה. טיפסתי במדרגות כמו אל מגדל
עתיק, ותחושה רעה בחזי. משהו לא היה בסדר. הדלת הייתה פתוחה
וליבי שקע מטה. נכנסתי אל הדירה. על הספה ישב החתול, מיילל
יללות רכות, אבודות. כל הספרים היו במקומם ושום אש לא בערה
בכיריים. אוריאנה לא הייתה שם. ידעתי מיד שלא הייתה בחדרים
האחרים. ידעתי מיד. אוריאנה נעלמה.

עברו כבר שבועיים מאז נעלמה. לא חזרתי לבית-ספר או לביתי
החדשים מאז אותו יום. איש לא יחפש אחריי - לכך דאגתי. אני
יודעת שלא תשוב, אך כעת זהו ביתי, ואני נשארת. שערי השחור
מלבין קצת כל יום, ואני מרגישה את גופי מזדקן אך מתחזק. הלחשים
כולם שמורים כבר במוחי ואני מעיינת בספרים רק כשאני רוצה
להיזכר באירועים מילדותה - ילדותי. החתול הוא עכשיו שלי, ואני
קוראת לו ביחיד. ונתתי לו גם שם - סיילם. היא הלכה ולכן אין לה
עוד זכות. ההבטחה שלי אליה בטלה. זה קצת מטופש לכעוס עליה,
למרות שעזבה אותי. אני חושבת עליה המון, וגם עליו. שניהם באו
מאותה ארץ קרה ורחוקה שבה נולדתי ושאיני זוכרת, ושניהם נתנו לי
לאהוב אותם. שניהם גם עזבו אותי. בלי סיבה. בלי לומר שלום.

אני חושבת ששיערי כבר לבן כולו. אין כאן מראה להביט, ואולי טוב
שכך. אבל אני מרגישה בו. הגוף שלי ויתר על הנעורים תמורת כוח
חדש. כוח של נצח. הם אינם חסרים לי. לא הוא ולא היא. אולי רק
קצת. סיילם שכח כבר ממנה, או לפחות מתנהג כך - כדי לא לפגוע
ברגשותיי.  איני חושבת שאפשר לשכוח באמת.

עברה שנה, ומבית-ספר "נופים" שלחו אליי ילדה צעירה, עם שיער
שחור ארוך. היא טיפסה במדרגות אל ביתי, כמו אל מגדל עתיק,
ואמרה לי את שמה. חייכתי כששאלה לשמי. "אני?", אמרתי. "אני
אוריאנה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה כניסות יש
לדף האחורי?



בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/01 7:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה