[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רן חורי
/
הגיגים של צפלון

מאז ומתמיד התהדרתי במשקל שבנות רבות היו מתות להגיע אליו.
תיקון קטן - ידוע לי שיש לומר מסה, אך בהשפעת קלקולי הרחוב
התרגלתי למילה משקל, גם המילה 'התהדרתי' לא כל-כך מתאימה לכאן,
מפני שרוב חיי עברו עלי בניהול קרבות עם המשקל שלי, כשאני מנסה
בכל כוחותיי לדחוף אותו למעלה והוא בעקשנות בלתי-נלאית מסרב
(כמעט לחלוטין) לעלות. לא תיארתי לעצמי שהוא כזה כבד!
כבר כשנולדתי, סיפרה לי אמי, שקלתי שני קילו ותשע מאות שבעים
גרם. סימן לבאות? היא טענה שזה דווקא לא חורג מהממוצע ולא
מתווכחים עם אמא. היא גם נוהגת לספר לי, השכם והערב, שבילדותי
הייתי מכניס לפי כל מיני מרעין בישין ופורענויות הבאות עלינו
לשבעה, שהיום לא הייתי מעלה על דעתי לקרבם אל צלחתי ואל המזלג
שממנו אני אוכל.
ומהם אותם הדברים שמהם אני שומר נגיעה, מלבד מה שחייבים? גם לו
היו כל מזיני ומבקרי סופרים, כל הפיצות - דפים, כל האדום האדום
ההוא (ראו לעיל) שנשפך ועוד יישפך - דיו וכל העטים גם היו
מצטרפים (ברוך ה', לא מצאתי מאכל ארוך כעט שאני סולד ממנו), לא
היו מספיקים לרשום את רשימת 'המאכלות האסורים של רן', הכוללת
בתוכה פרטים שונים ומגוונים עד אין מספר.
הרזון, יותר משהפריע לי, הפריע יותר לסובבים אותי. בעיקר
לסובבות. בעיקר אם הן דודות וסבתות דאגניות, שתמיד התקשו
להאמין שיש בנמצא בן לעדה התוניסאית שלא אוכל קוסקוס.
"באיזו כיתה אתה?" שאלה אותי דודה רחוקה אחת באיזו ארוחה ואני,
מוחמא מהעניין שגילתה בי אותה הדודה, עניתי לה.
"ו'."
"ומה זה העצמות האלה? כמה רזה אתה! אתה צריך להשמין!..."
המשיכה והמשיכה, מתבלת את דבריה במשפטים בערבית תוניסאית
ובסיפורים על ילדיה שאוכלים הכל ולא עושים חשבון, לעומתי
כמובן.
"למה אתה לא אוכל?" שואלים אותי בכל שיחה מזדמנת, גם אם בדיוק
באותו הרגע פי מלא בבשר פרגיות משופד ועוד נטוי השיפוד.
"עד היום חשבתי שאני האדם הכי רזה שפגשתי," אמר לי מישהו מבוגר
במלתחות הבריכה, "כשאני רואה אותך, אני מגלה שטעיתי."
בתחומי המשפחה המצומצמת שלנו הרגלי האכילה שלי כבר ידועים
ומקובלים. אבל בפורומים משפחתיים רחבים יותר, תמיד זוכה המעדן
שלי - סלט מלפפונים שאוי ואבוי אם נכנס בו גרעינה הקטן ביותר
של עגבניה - לתשומת-לב מסויימת.
"אתה לא אוכל בשר, אתה לא אוכל קפיטה, לא קוסקוס, לא ביצה, מה
אתה אוכל, מה?" נוהגת לשאול אותי הדודה שעבורה בישול הוא עונג
רוחני עילאי. אחר-כך היא מקבלת ממני ומאמא שלי תדרוך ועזרה
בבחירת המאכלים שאני מוכן לקבל.
ומה אני באמת אוכל?
כאן הפרדוקס הגדול. אני אוכל הרבה יותר מהרבה אנשים שאני מכיר.
הבעיה היא שאני לא אוכל את 'הדברים הנכונים'. בדרך-כלל אני
מגיע לבית-הספר עם ארבע לחמניות בתיק. ביום מאוחר (שזה די נדיר
אצלנו) המספר יכול לעלות לשמונה. כשכל הפסקה מתחילה, מייד לאחר
שמיעת הצלצול, אני פותח את תא האוכל של התיק, מוציא משם לחמניה
ומתחיל לאכול. רק לאחר-מכן אני מתפנה לעיסוקי ההפסקה הרגילים,
שהם בדרך-כלל "הכנת" שיעורים במתמטיקה.
והיה אם לא אכלתי באיזו הפסקה - נידון אני לכאבי ראש עד ההפסקה
הבאה, אלא אם כן אני זריז במיוחד והמורה נחמד במיוחד - שבמקרה
כזה, הכאבים הם עד בין הזמנים שבין שיעור אחד למשנהו, כשאני
הולך לקיוסק וקונה לי טוסט (ובלי האדום ההוא וזיתים, ה'
ירחם!).
בבית, אחרי הליכה של 25 דקות מינימום מהישיבה הביתה, אני מיד
מתפנה למרוח לעצמי בכמה פרוסות לחם, כל פרוסה בנפרד, את המוצר
הבסיסי ביותר לחיי: פנדה. השם פנדה הוא כינוי שנולד אצלנו
במהלך השנים, ועבר בהשפעתנו גם לאחרים. זהו ממרח חלב הקרוי
במקוריות יתר 'ממרחלב', ומן הסתם אנחנו הקונים העיקריים שלו.
מראהו המגרה של הפנדה המרוח על פרוסת הלחם המזינה כמעט מונע
ממני ליטול את ידי, אבל אני נוטל. רק שברכת המזון אני לפעמים
שוכח לברך, כי הפרוסות האלה ממשיכות להיאכל על-ידי במהלך כל
היום.
עוף, אטריות, שווארמת עוף, תפוחי אדמה, ארטישוק, כל מיני דברים
לא יותר מדי מיוחדים ומפחידים מהווים את ארוחת הצהריים שלי.
לקראת הערב תבוא אולי גם מנה חמה וטוסט (כבר זכינו בחופשה
במבצע מנה חמה מרוב שקנינו) והכל יהיה מלווה בעוד קטנטנים
נוספים שכאלה - ביסקוויטים, עוגיות, מעדנים, עוגות, חטיפים
וכהנה וכהנה.
המצב מסתבך כשמגיעים לחברים. ישראל רחמנים בני-רחמנים הם ולא
יוכלו לארח אדם בביתם בלי להאכיל אותו. ואם הוא טוען שהוא לא
רעב ושבדיוק עכשיו הוא אכל, אז קרוב לוודאי משקר אם קוראים לו
רן.
האמא האולטימטיבית, בכל רצונה הטוב לארח ולפעמים גם האבא
הנחמד, מושיבים אותי במטבח ושואלים אותי מה אני רוצה לאכול.
אני תמיד עונה 'מה שיש' ואז אני זוכה לקבל הצעות שבמבט לאחור
מסתכמות כך: טונה ועגבניות חתוכות עם חתיכות פיצה ברוטב
פטריות, עם חתיכות ביסלי בצל מושחלות בכל להשלמת האווירה, או
זיתים, חתיכות אפרסק וחצילים מטוגנים צפים בתוך ים של גבינה
לבנה, כשמעל המחול הסוער הזה שפוכים קיתונות של הדבר האדום
ההוא... קטשופ והכל ארוז באריזה מבחילה הנקראת פיתה. מיותר
לציין מה הדעה שלי על כל הפריטים האלה.
החבר שלי, במקום להביע סולידריות גברית ולעזור לי להיחלץ מן
הסבך של מאכלות אסורים, תמיד מתעקש להשתתף בתחרות 'מי יותר
קרוב במשפחתנו לאברהם אבינו' ולנסות לנצח בכל מחיר ובלחץ פיזי
מתון משאיר אותי על הכסא. בסופו של דבר מושגת פשרה, שנעה בין
חרוסת תפוחים שהיתה במקרה בארון, דרך קורנפלקס עם חלב, עד
ל"עוגה שהכנתי אתמול. זה טעים, תאכל. רוצה עוד?". בעל החרוסת
ספר לי שמאז המקרה אצלו הם תמיד דואגים שתהיה להם חרוסת תפוחים
בארון, בשבילי.
פעם ישבנו לנו כמה חברים בשבת וניסינו לטכס עצה: איך להשמין
אותי?
הציע אחד: "תאכל בשר. הרבה בשר. אני הייתי רזה והשמנתי בגלל
הבשר." וכמובן, מיותר לציין שמשקלו כשהיה רזה גבוה ממשקלי
עכשיו.
ככה ישבנו לנו ודיברנו על הרגלי האכילה שלי ובכל פעם שהציעו
משהו שעוזר להשמין, הציעו משהו שאני לא אוכל, כאילו גם הם עשו
קנוניה נגדי. רק אני התעקשתי שראיתי בערוץ 'החיים טובים'
שאגוזים ושקדים משמינים ושלא צריך את כל המאכלות האסורים ומלאי
הכולסטרול ורעלים שיש להם בראש כדי לתפוח.

השינוי התחיל לפני כשמונה חודשים. ספורט היתה מילת הקסם החדשה.
כבודו של הפנדה במקומו מונח, אני עושה ספורט עכשיו.
בפרץ התלהבות מהרצון לשיפור המצב חיפשתי במקורות האידיאלים
(=אינטרנט) עצות להשמנה, אבל מצאתי את עצמי כמעט בודד. רובם
המכריע בנוק-אאוט של הפונים, השואלים, המתלבטים והסובלים היו
אנשים שביקשו להשיל קילוגרמים וככולם, הם קינאו בי על שאני
יכול לאכול הכל (ובעיקר את המצאת המילניום: שוקולד) בלי לספור
קלוריות. רק אני קינאתי במשקל שלהם ובסיפורי ההשמנה המרתקים
שלהם שהכניסו אותם לאבל בלתי-מובן עבורי.
אך שכיבות הסמיכה, כפיפות הבטן, כפיפות הגב ועוד שלל התנועות
והמתיחות היומיומיות שלי, שאני מקפיד לעשותן בהתמדה מדי יום
ביומו, העלו את משקלי בשמונה קילו ואף-פעם לא עליתי כל-כך הרבה
בזמן כל-כך קצר. נכון, המשקל שלי היה פחות ממשקלו של חברי לפני
שהשמין ונכון, בת-דודה שלי היתה רוצה לרדת למשקל הגבוה משלי,
אבל שמונה קילו זה שמונה קילו והשמחה רבה.
וכך, בסביבות השעה תשע בערב, אחרי שעתיים של צום, מתחילות
הרמות הרגליים ושאר התרגילים שהזכרתי קודם. השרירים כבר תפחו,
המשקל עלה, אבל הם עדיין ממשיכים, בכל הזדמנות שמזדמנת לפיהם,
לשאול אותי בקול דאגני קמעה: "למה אתה לא אוכל?" משהו בתוכי
אומר לי שהם לא יפסיקו אף-פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני דיי זורמת
עם זה. כותבת מה
שמרגישה. אבל
יותר מכל, קודם
כל בודקת אם יש
את המילה. למשל,
כאן כאן אכתוב
עכשיו: גיגה. זה
אומר משהו? נכון
מאד. ולכן כל
פעם כשאתם
מחפשים משהו
בסלגונים, חפשו
משהו שנון.
גיגה, למשל.
ואז תראו את
הסלוגן הזה שוב.
המעגל הזה של
המחזוריות מטריף
אותי!

משרד ההסברה,
הרשות הלאומית
לבטיחות בדרכים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/03 4:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן חורי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה