יוגי נכנס הביתה והשליך את צרור המפתחות והארנק על הרצפה. הוא
פנה למטבח וניגש למקרר הסגול להוציא את הבירה האהובה עליו.
במבט קודר הוא סקר את תכולת המקרר ומיד יצא לסלון. תלתליו
הפרועים של מוש בצבצו מאחורי משענת  כורסת הטלויזיה המרופטת.
"מוש אתה מת!" הוא צעק לעבר הכורסא הדוממת והכורסא נשארה
דוממת.
הוא עקף אותה ומוש התגלה במלוא הדרו שרוע לו על הכורסא
כשמסביבו אינספור בקבוקי בירה ריקים והוא מחייך בשביעות רצון
מבוסמת.
"מוש מה עשית?!" הצעקה שנמלטה מפיו רק גרמה למוש להרחיב את
חיוכו והוא ענה לבסוף-
"היה לי משעמם"
"משעמם זאת לא סיבה לחסל ככה את כל הבירות שלי!  באמת מצאת לך
זמן נהדר לעצבן אותי!" פרצופו האדום של יוגי לא הצליח להפיג את
חיוכו אפוף האלכוהול של מוש.
"אבל נשאר ערק. למה לא תשתה ערק?" הוא ענה בכבדות מחוייכת
ויוגי מיד הלך למטבח ובדרך מלמל לעצמו
"אתה חושב שאני לא אשתה? ועוד איך אני אשתה! אבל רציתי בירה
לעזאזל!"
בשעה שיוגי חזר לסלון הצפוף ופינה לו מקום בין ערימות העיתונים
והחפצים על הספה מוש הביט בו בעיניים מצועפות וחיוכו לא מש
לרגע. 'סיטואציה מעניינת' ,הוא אמר לעצמו.
יוגי החזיק את הכוס עם הערק, הסתכל על מוש שבהה בו וירה לעברו
מייד -
"מה אתה בוהה בי ככה כמו עגל?"
"סתם. בוהה. כל היום בהיתי בטלויזיה ואחר כך בקיר. ועכשיו אתה
פה אז אני בוהה בך. מה יש? אסור?"
מוש היה משועשע מעצמו יתר על המידה. מה שרק הגביר את תסכולו של
יוגי.
"כן! אסור! תבהה שוב בקיר"
"לא מעוניין" ענה מוש בנחת והמשיך להסתכל עליו.
"אלוהים יעזור לי. חיים עלובים שכאלה יש לי ובדיוק מה שאני לא
צריך עכשיו זה לראות אותך . יא רקוב שכמוך"
"הא הא הא" מוש צחק בצחוקו החמורי. אין טעם הרי להתייחס
ברצינות לאמירות בוטות שכאלו היוצאות מפיו של בן אדם כועס. מוש
כבר ספג מספיק עלבונות בחיים כדי לדעת שלפעמים צריך רק לנעור
כמו חמור ולחייך. זה נשמע כמו צחוק. אבל זה צחוק מספיק מזלזל,
הוא חשב.
"ואם אתה חושב שהנעירות שלך יעזרו פה, אתה טועה!" יוגי הגיע
לשלב רקיעת הרגליים ברצפה והוריד במצחו איים להתפקע. מוש החליט
שאולי הגיע הזמן לברר מה קרה.
"איך עבר עליך הערב?" הוא גיחך לעומת יוגי המזיע.
"אני לא מעוניין לדבר על זה" יוגי דיבר אל הקיר .
"אוהו! אם אתה לא מעוניין לדבר על זה אז נראה לי שאני דווקא
מאוד מעוניין לשמוע!" עיניו מרושתות הנימים של מוש נפתחו במה
שהיה אמור להיות הבעה מעוניינת.
"אמרתי שאני לא מעוניין"
"אתה לא חייב תמיד לעשות רק דברים שאתה מעוניין. קדימה. תספר"
יוגי נאנח בכבדות, נשען אחורה ועצם את עיניו. מוש הביט בו
משועשע. אכן סיטואציה מעניינת. חשוב לזכור כל רגע.
עוד כמה דקות של שתיקה עברו בין השניים עד שיוגי פקח שוב את
עיניו ואת פיו בו זמנית. קואורדינציה מעולם לא היתה הצד החזק
שלו ולכן לקח לו עוד רגע עד שהמילים יצאו מפיו.
"מוש. מעולם. אבל מעולם לא היה לי כזה ערב רע! דבר כזה עוד לא
היה. אני נשבע לך"
"את העניין הזה כבר הבנתי מהרגע שנכנסת לפה. אבל מה היה?" מוש
ניסה להכניס לקולו גוון של סקרנות אך רמת האלכוהול בדמו גרמה
לו להישמע לא יותר מסתם מטושטש.
"היה נורא ואיום! זה מה שהיה. כזאת בחורה יפה שבחיי לא ציפיתי
לפגוש והיא היתה חייבת להרוס הכל, המנוולת!!" הווריד במצחו של
יוגי חזר להתנפח והאדמומיות שבה לפניו.
"מה היא כבר עשתה המנוולת?" מוש לא יכל למנוע את החיוך. אני
חייב לרשום כל מילה שתיאמר פה, הוא חשב לעצמו. זה הולך להיות
אחד מאותם הרגעים הגדולים במערכת היחסים רבת השנים שלנו. אבל
כוח המשיכה ריתק אותו לכורסא והוא נשאר בוהה ביוגי מבעד
לעפעפיים כבדים ומחכה להמשך.
"מה היא עשתה?! את הגרוע מכל היא עשתה!" יוגי הרים קולו ומשראה
שמוש עדיין לא מתרשם עמוקות המשיך.
"היא נפחה!" יוגי הוציא את המילה מפיו בתוספת המון אויר ומוש
לא היה בטוח שהוא שמע נכון אבל בכל זאת התגלגל מצחוק.
"אתה חושב שזה מצחיק?!" עיניו של יוגי רשפו ומוש אמר לעצמו
שהוא אכן חושב שזה מצחיק אבל כדי לא להחמיר את המצב מצא משהו
אחר להגיד.
"לא לא, אני לא חושב שזה מצחיק. אני פשוט מופתע" הוא לא יכל
להפסיק לגחך לעצמו.
"אתה מופתע?! אז איך לדעתך אני הרגשתי כשהספה רעדה לי מתחת
לישבן?" בשלב זה לא ניתן היה לעצור את צחוקו הרועם של מוש
ויוגי נעמד על רגליו והתחיל להסתובב בעצבנות בסלון הקטן.
"ואיזו נפיחה זאת היתה!" המשיך יוגי לדבר אל מוש שהפסיק לנשום
מרוב צחוק.
"רעמים וברקים! צחנת מתים! אלפי בואשים רקובים שהתקבצו
יחדיו!"
"הו הו הו" מוש השתנק על הכורסא.
"הו הו הו זה מה שאני אמרתי לעצמי! מה זה צריך להיות? ככה
לעשות?! בפגישה הראשונה?!"
"זונה!" עודד אותו מוש ממקומו.
"זונה בת זונה! האמא של הזונות!" יוגי רקע ברגליו.
"טוב, אבל היא בטח לא התכוונה" מוש ניסה להישמע הגיוני אבל
מייד הבין שההגיון לא הולם אותו
"לא התכוונה! טפו! לא התכוונה שתגיד לשופט! מה זה?!"
"טוב תירגע. דברים כאלו קורים, לא?" מוש עדיין חייך אבל אל מול
זעמו ההולך ומתגבר של ידידו הוא חש שאולי הגיע הזמן להרגיע את
הרוחות.
"דברים כאלו קורים רק לי! רק לי דברים כאלו קורים. אתה מבין?"

"לא. אני לא מבין" מוש באמת לא הבין
"בחורות כאלו יפות לא עושות דברים כאלו מסריחים! מי שמע על דבר
כזה?"
"אני שמעתי" ענה מוש בחיוך הולך ומתרחב
"באמת?! שמעת? מתי?" יוגי נעצר בפתאומיות
"לפני דקה"  מוש היה מאוד מרוצה מעצמו ופינק את עצמו בכמה
נעירות חמוריות אבל זה רק החמיר את מצבו של יוגי.
"באמת מצחיק מאוד! אתה יודע מה? עד שזה לא יקרה לך אתה לא
תבין!" יוגי חזר לסוב על מקומו בחוסר שקט.
"יוגי ידידי הצעיר. מה אומר לך. מחדלים קורים ועוד יקרו. למה
אתה מתרגז כל כך?"
"אני מרגיש מרומה!" אמר יוגי וצנח בכבדות על הספה ובדרך הצליח
להעיף מהשולחן את הכוס עם הערק
"לעזאזל עכשיו!" הוא דפק באגרופו על הספה
"אתה מרגיש מרומה?" מוש מעולם לא התרגש ממשקאות שנשפכים על
הרצפה ויותר מכל רצה להצליח לגרור את עצמו מהכורסא אל המיטה.
"כן! מרומה! לא ראיתי את זה בא. איך יכולתי לצפות דבר כזה?"
"לא יכולת לצפות כמובן. אבל מה העניין הגדול פה? שחרור גזים זה
דבר טבעי ביותר. כל אחד עושה את זה"
"כן! כל אחד אחר! אבל לא בחורות יפות ולא בפגישה הראשונה ולא
בכזה ריח נוראי. פשוט מעליב! ושחרור גזים לא מתחיל לתאר את מה
שהיה שם. אסון אקולוגי היה שם! קרינה רדיואקטיבית! בחיי מוש.
כזאת עוצמה של רעש וריח כבד שכזה שהרגשתי כאילו התחילה מלחמה
גרעינית. חשבתי שזה הסוף שלי. אני אומר לך מוש,  אני הולך
להיבדק"
"אתה אולי מגזים מעט" מוש מצא שהוא מתעייף מהר מדיבור רציף על
אותו נושא במשך יותר מחמש דקות. עיניו איימו להיעצם והוא תהה
עד כמה לא מנומס מצידו יהיה פשוט להירדם על הכורסא לפתע.
"ואם ככה היא מרשה לעצמה להתנהג בפגישה הראשונה אז אני לא רוצה
לחשוב על מה צופן לי העתיד. גם ככה החיים שלי לא שווים יותר
מגוש צואה יבשה. אבל זה לפחות לא מסריח כל כך!"
"יוגי. לכל אחד יש את החסרונות שלו. אז פגשת בחורה שמגדלת
נבלות בבטנה. ואם זה החיסרון היחיד שלה אז אולי זה הרע
במיעוטו"
"אני לא מדבר על חסרונות!" יוגי התרגז שוב ורקע ברגלו.
"אני מדבר על הולכה שולל! על תרמית! נכון שכולנו מלאי פגמים.
אתה למשל-  אתה הרי אחד המכוערים שיש. ואף אישה שתכיר לא תצפה
ממך להרים וגבעות. מה שהיא רואה זה מה שיש! אתה לפחות לא מרמה
אף אחד."
"ממני אפשר לצפות שאשחרר ככה גזים מסוכנים בפגישה רומנטית עם
בחורה. זו הכוונה?" מוש חש שהנושא גלש מגבולות השיעמום והגיע
לתחום המסוכן בו יוגי מנסה לעצבן בכוח. הדבר הנבון ביותר שניתן
לעשות במצבים כאלו הוא להיכנס למצב עילפון יזום ומבורך.
יוגי רק הביט בו ונשם עמוקות. מוש הרגיש שזהו הרגע המתאים
לסיים. מאוכזב מעט ושמח על כך שלא טרח להנציח את הסיטואציה, לא
שווה את המאמץ. הוא ניסה לסכם את העניין במשפט אחד-
"אז לא תצא איתה שוב."
"בוודאי שאני אצא איתה שוב." פלט יוגי מבין שפתיו והוסיף
בשקט.
"חיים עלובים יש לי".