אחזתי את ההגה ביד אחת רועדת, היד השנייה ניסתה לנער ממני את
השלג שניתז לעברי.
הם עוד רדפו אחרי, מכוונים לעברי את נשקם.
הם ירו ממש קרוב אלי, שמעתי את השריקות המפחידות חולפות מצדדי,
מאיימות ליטול את חיי ברגע אחד של טעות.
פאק, זה כבר עסק רציני יוכבד. לא נורא, אני אצא מזה כמו גדולה,
כמו תמיד!
בדיוק כשהתחלתי לעודד את עצמי נורית הדלק האדומה דלקה, מסמנת
לי שכבר עברתי את הגבול והגיע הזמן למלא דלק. למלא - או למות.
ידעתי שהייתי צריכה לקחת את אחד מאופנועי השלג שבחנייה. האמת
היא שזה לא היה כ"כ אפשרי,
היה לי מזל שהשגתי את זה, פשוט במקרה איך שיצאתי מהבניין הבוער
אחד מהם שהיה בסיור שעט לעברי על אופנוע, ובלי לחשוב פעמיים
דפקתי לו כדור בראש ועליתי על האופנוע.
ועכשיו, חצי שעה אחרי ורבע מיכל דלק פחות אני מתחרטת שלא חשבתי
קצת, אם הייתי מתגנבת לחנייה בטח הייתי עכשיו נותנת גז ונעלמת
אל האופק.
המנוע שלי מתחיל לגמגם. שיט. טוב, אין ברירה. הגיע הזמן לפעולה
קיצונית.
עצרתי בפתאומיות את המנוע, ועמדתי במקום.
עד שהם הבינו מה קורה, ועד שהם הספיקו לעצור ולהסתובב,
כבר כיוונתי לעברם שני רובים מפוצצים באספקה.
התחלתי לרסס אותם.
אחד אחד הם נפלו לשלג, צבעו אותו בירוק.
יריתי עוד עוגת קצפת אחת באויר לאות ניצחון,
ועוד אחת לתוך הפה, כי הייתי קצת רעבה.
היה זה עוד ניצחון גדוש אקשן והרפתקאות,
בחייה הסוערים של יוכבד מרקיורי, סוכנת חשאית 0-0-עוגה.