בואו נשיר בקול, כאילו שאף אחד לא שומע שאנחנו מזייפים. בואו
נשיר את האידיאולוגיה שלנו בקול, כאילו שאף אחד לא יודע שהיא
מזויפת. בואו נבכה על המתים שלנו, קורבנות השלום, או המלחמה,
או המצב הרגיש. בואו נבכה עליהם, תבכו עכשיו, מהר, תוציאו הכל.
כעס, זעם, שנאה אהבה. עוד מעט תשכחו שזה בכלל קרה. הנה עכשיו
היה פיגוע בדולפינריום וכולנו כועסים ומרירים, ומה עם הרוגי
וורסאי? מישהו מדבר עליהם? חושב עליהם? ומה עם אלה שנהרגו
בפיגועים קודמים? יש לנו דמעות מזויפות עבורם? איזה סימפטיה
שלא תחזיר אותם?  
מה עשינו בשביל אלה שנשארו בחיים? צללים של אנשים, זכרנו אותם
אחרי שהתראיינו ברדיו וסיפרו כמה רע להם?
מוות זה לא לשבועיים, מוות זה לתמיד. הדמעות שלנו, והכאב,
והכעס, הם בני חלוף.
ולמרות שאנחנו אוהבים לכעוס על הערבים, ולשנוא אותם, לצעוק
מוות לערבים לבכות בכאב המשפחות השקולות אפילו אם למשך זמן קצר
ולמרות שתאונות דרכים אינן משפרות את המצב רוח שלנו,  ניתן
להגיד בבטחה שכואב לנו פחות על אנשים שנהרגו בתאונות דרכים
מאשר על אנשים שנהרגו בפיגועים.
פחות תסכול ופגיעה במוראל הלאומי יש כאשר מדווחים לנו שיש כמעט
ארבע מאות הרוגים לשנה בכבישים. אתם בכלל מסוגלים לקלוט את
המספר הזה? תחשבו שכל שנה מתרוקן בית ספר שלם. זה הרבה יותר
נזק מכל הפיגועים שהפלשתינים יכולים לעשות במשך שנה שלמה. ובכל
זאת, כואב לנו יותר שמישהו מת בפיגוע.

ולכן נשאלת השאלה, מה באמת כואב לנו? כואב לנו שאנשים מתו, או
שכואב לנו שערבים הרגו אותם.
למרות שעל פניו אין הבדל, יש הבדל והוא כואב וחמור ביותר.
לדעתי התשובה הפשוטה והכואבת היא שמותם של האנשים פחות מכאיב
לנו כבני אדם, והסיבה העיקרית לתגובות הרגשיות שלנו היא שערבים
הרגו אותם. פחות אכפת לנו מי מת, או כמה אנשים מתו, גם ככה
חלקנו הגדול לא הכיר אותם. יותר אכפת לנו, ויותר מכאיב לנו
הסיבה ממנה הם מתו, בגלל שנאה,  בגלל הערבים. ולכן אם אותם 18
ילדים בני גילי היו נהרגים במשך שבועיים שלושה בתאונות דרכים,
ספק בכלל אם מותם היה מגיע לתודעתנו, שלא לדבר על תחושת תסכול
נוראית שמסתובבת אתנו בימים האחרונים. ואני לא יכול להגיד שאני
לא חלק ממנה.
וכן, אני אומר שאנחנו צבועים! יש פיגוע הרוגים, ואנחנו שוכחים
את הכל, יש לנו משהו חזק להתעסק אתו. ועכשיו אני לא אומר שלא
צריך להיות לנו כואב, כי בכל זאת זה העם שלנו. אבל בואו נכניס
רגע לפרופורציה את הדברים.
שמתם לב שלאחרונה רבים מאתנו (שוב איני אומר שאני יותר טוב)
מכורים לחדשות? כאילו שזה עושה אותנו פטריוטים לשמוע כל פרט
מזעזע על הפיגוע שהיה, או על האסון. כאילו שזה יעזור למישהו
לראות בדיוק איך קרסה הרצפה באסון ורסאי או לשמוע כל מיני
סיפורים של אנשים שהיו בפיגוע.
חשבתם פעם שזאת די צביעות? החתונה באולם החתונות הייתה מעניינת
מישהו אם הרצפה לא הייתה נופלת באמצע? עלה בדעתכם פעם שאנחנו
בעצם הסתכלנו על מותם של המון אנשים בזה שאנחנו בוהים בתמונות
המזעזעות בטלוויזיה? שאנחנו מתבדרים מרגעיהם האחרונים של בני
עמנו...
והבילוי של כמה עולים חדשים היה מעניין מישהו מאתנו? מישהו היה
שואל אותם איך היה אם לא היה פיצוץ וחלק מהחברים שלהם מתו?
למה אנחנו צריכים אסון כדי להתחיל להתעניין בחברה מסביבנו.
ועכשיו אני לא ממליץ להתחיל להתעניין בחתונות שלא הוזמנו
אליהן, או במסיבות של אנשים אחרים. כל מה שאני מבקש זאת קצת
פרופורציה לצביעות שלנו זה הכל. פשוט נודה שאנחנו כאלה,
המניעים שלנו לכל העיסוק המתמיד בפיגועים לא באים מאכפתיות
יתרה לפי דעתי. זאת יותר התמכרות לחדשות, משהו מפלצתי, אנחנו
חייבים לדעת מה קרה בדיוק, שאחת רצתה להשתין בדיוק שהיה
הפיגוע, או שאחד הסתכל על המתאבד לפני זה ואמר שהיה לו חיוך
מרושע, וכדומה. (שימו לב איך בדיעבד שמים לב להכל... גם
בוורסאי בדיעבד גילו שם כל תקלה אפשרית.)
מה שאני אומר זה שיש דברים שאנחנו צריכים לבחור לא לראות, כי
הם לא מעניינו. והעיסוק בהם לא הופך אותנו לאוהבי עמינו,
לפטריוטים, לאנשים אכפתיים, אלה לחטטנים.
מצטער שכתבתי את האמת, אני כבר מצפה לתגובות הנזעמות. אבל אני
מוכן לעמוד מאחורי כל מילה שכתבתי כאן, אין כאן מילה אחת שאיני
מאמין בה.