מסתכלת מהחלון נוטף הגשם ושומעת את הברקים והרעמים שמהם אני
מפחדת עוד משהייתי קטנה. קר לי ואני רועדת, לא ברור לי ממה,
מהקור בלבד או מהכאב העצום שגרמת לי בחורף ההוא? כמעט שנה עברה
מחורף שעבר, שהיה החורף הקר ביותר בחיי ולא רק פיזית, אלה הרבה
יותר נפשית.  הברקים והרעמים שאני שומעת מבחוץ מזכירים לי את
הצרחות והצעקות שהשמעתי מרוב כאב. האנשים מבחוץ, הקפואים מקור
שמחפשים מחבוא כדי להמנע מהגשם, מזכירים לי אותי, מנסה להסתר
ממך כדי שאוכל לשכוח, שאוכל לשכוח אותך והכאב שגרמת לי, שעדיין
קיים בכל מקום בגופי..  והגשם? הגשם חזק מתמיד, קריר מתמיד,
ועצום בכמותו, בדיוק כמו הדמעות, הדמעות הרבות שזלגו מעניי
בחורף ההוא, אותן דמעות שיכולתי לטבוע בהם, אותן דמעות שלא
הפסיקו להציף את עיני, אותן דמעות שנמצאות בעיני עד עכשיו...