"כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח..."


אז ים לא מצאתי כאן.
אבל עכשיו יושבת על שפת הכנרת ומקווה לא להמליח את מאגר המים
הזה עם כל הדמעות שמתחילות לצוף בעיניים... כבר שנה שלמה
ועדיין אני לא מבינה ומעכלת שאנחנו ממשיכים לשוט בעולם הגדול
כשאתה כמו הגלים שמתחתי התנפצת לך, ומה שנשאר זה הרסיסים של
המים שפוגעים בי כל פעם מחדש. ולמרות שאנחנו לא אמורים להיתלות
בתאריכים, קשה לי להתאלם מהמספר 11  בחודש נובמבר על הלוח שנה.
המספר שהופיע היום. ואני כבר שנה זוכה לקבל אותך ככתובית בראש
דפיוצר, "בתנועה מתמדת", שמעלה חיוך מריר, כי אתה כתבת את זה.
אז בטוח שאתה יודע שהתנועה שלך לא מפסיקה להתקיים.

שנה ועדיין לא מעכלת. המחשבות רצות בראש אבל לא מתקבלות על
הדעת. אולי זה עדיף לא לקבל אותן ולהשאיר אותך כמעין בן אלמוות
שישאר בגיל 16 הניצחי? אני לא יודעת אם אתה רואה, אבל אתה חס,
ולא רק עכשיו אלא כל הזמן. הפכת למעין מחשבה כזאת שרצה בראש עם
כל השאר, כל הזמן.

אז בעצם נראה לי שבאמת אתה כאן. כבר שנה. בתנועה מתמדת.





ליוני (יונתן מפתן) אפרימוב.