"אתה לא יכול לעשות לי את זה. זה לא פייר." אמרתי בקול מלא
בכי. כבר הפסקתי לנסות לעצור את הדמעות ורק קינחתי את האף מידי
פעם.
"די, די." אמר והתקרב אלי. "אל תבכי." הוא נתן לי טישיו חדש
ושם יד 'מנחמת' על כתפי. סובבתי אותה אחורה כדי שירים את ידו
ממני.
"אל תבכי..." חזרתי אחריו. "ממש."
"אני לא התכוונתי שזה יקרה." אמר והתיישב מולי.
"אה, זה לא היה בתכנית שלך? אתה מצפה שאני פשוט אפסיק לבכות?
מצטערת, לא יכולה."
"אל תראי את זה ככה, כאילו זה... כאילו... תראי את זה בתור...
בתור, אה... שינוי. שינוי לטובה. אפשרויות חדשות."
"אני לא צריכה שתעזוב אותי כדי שיהיו לי אפשרויות חדשות,
אוהד." אמרתי לו בכעס, הבכי מתחיל לדעוך. "וזה לא אומר שאני
רוצה משהו אחר. שינוי." חזרתי אחריו שוב. קמת והסתובבתי סביב
עצמי מספר רגעים, לא בטוחה מה לעשות עם עצמי.
"באמת שלא התכוונתי שזה יגיע לזה. אבל אולי זה לא כזה נורא..."
אמר וניסה לשים יד על כתפי כשקם אחרי. קטעתי אותו.
"לא אכפת לי שלא התכוונת!" אמרתי בכעס עדיין, והסתובבתי כדי
שלא יגע בי שוב. "החיים לא עובדים לפי התכניות שלך, ואני לא
מתכוונת להקל עליך רק בגלל שלך יהיה יותר נוח."
"תראי, הדס, אני מצטער. באמת שאני מצטער. לא רציתי שזה יהיה
ככה..."
"כן, טוב, כבר אמרת אז מה שהיה לך להגיד, איך שזה יצא ממש לא
תלוי בי."
"לא, אני לא מתכוון שאת אשמה בזה או משהו."
הבכי כבר היה ממני והלאה עם הכעס הגואה שהוא טיפח בהתמדה. "אה,
זאת לא אשמתי? מזל באמת. כי כבר חשבתי שאני זאת ששאבה לך את כל
השכל מהראש."
"אני מניח שזה היה מגיע לי."
"הרבה דברים מגיעים לך. וגם קיבלת הרבה מאוד שלא הגיע לך."
"הדס, עכשיו את סתם מוציאה עלי את הכעס שלך. חשבתי שאת אוהבת
אותי." הוא נשמע קצת פגוע, אבל באותו רגע אם הייתי יכולה,
הייתי משפדת אותו עם חנית.
"אוהבת אותך? מה זה קשור? אז אני לא יכולה לכעוס? בוא נגיד
שעבר לי." אמרתי לו בציניות, מחזירה לו את מילותיו שלו. "ובטח
שאני מוציאה את זה עליך, אתה גרמת לזה." אמרתי וכיוונתי סטירה
ללחי שלו.
למרות שהוא זז ברגע האחרון, עדיין פגעתי בו, וזה הרגיש טוב.
הוא ליטף את לחיו ואמר, "באמת שלא רציתי לפגוע בך, אני עדיין
אוהב אותך, הדס..."
"זה לא מה שאמרת לפני רגע. וזה באמת נחמד מצדך שלא רצית שאני
אפגע. אבל מה, לעזאזל, חשבת שיקרה כשתגיד לי שאתה עוזב אותי
פתאום??" ואז זה הכה בי. "מי זאת?" שאלתי, ועם כרית מהספה
התחלתי להכות אותו. "הא, מי זאת? כמה זמן זה כבר נמשך?"
"הדס, הדס..." אמר, מנסה לעצור את הכרית ששיסיתי בו. "באמת
שאין אף אחת. למה את חושבת שתמיד חייבת להיות מישהי אחרת? לא
בכזאת קלות עוברים מחברה לחברה, את יודעת." ניסה לסובב את
השאלה חזרה אלי.
כנראה שעליתי על משהו. אדם בסכנת חיים יגיד הכל כדי להיות
בטוח. "פשוט נמאס לך ממני, ככה סתם. זה פשוט עבר לך, נכון?"
שאלתי בציניות והטחתי את הכרית ברגליים שלו. הלכתי לכיוון
המטבח.
"אולי לא כדאי שתהיי ליד כוסות עכשיו..." אמר ונשמע מפחד.
"אל תדאג." הרגעתי אותו. "אני לא מתכוונת לבזבז עליך את אחת
מהכוסות או הצלחות שלי או אפילו אחד מהמזלגות העקומים שלי."
אמרתי לו וזרקתי לעברו מזלג שהתעקם לפני זמן רב. "כנראה שלא
הכל עובד לפי התכנית, מה?"
משלא מצאתי דבר בלתי שביר לזרוק חזרתי לסלון.
"הדס, באמת שלא התכוונתי..."
"אל תיגע בי!!" הזהרתי אותו. אתה יודע מה? פשוט תעוף מפה. פשוט
לך. אמרת את מה שהיה לך להגיד ואני לא רוצה לראות אותך יותר!
וכנראה שזה הדדי." הוספתי, מקווה לפגוע בו עוד קצת.
"זה לא חייב להיגמר ככה." אמר בדרכו לדלת.
"אה, לא? אז איך חשבת שזה ייגמר? שנבטיח להישאר חברים טובים
עכשיו? או שציפית שאני אודה לך על זה שאתה זורק אותי?"
"לא, הדס, זה..."
"בעצם אני מודה לך על דבר אחד. שלפחות לא לקחת אותי למסעדה
יקרה ואז הייתי נאלצת לבכות מול חבורת מיליונרים שנועצים בי
7000 זוגות עיניים. עכשיו לך! אין לי עוד שום דבר להגיד לך."
הוא עמד ליד הדלת ואמר בזמן שפתח אותה, "באמת שלא התכוונתי
שככה זה יהיה."
"לך לכל הרוחות!" צעקתי אליו בזמן שיצא וסגר את הדלת מאחוריו.
"אידיוט", אמרתי לעצמי, והתכרבלתי על הספה.

"נו, אז איך הלך?" היא שאלה אותו.
"בסדר, אני יודע. היה יכול להיות יותר טוב." אוהד ענה לה.
"אני לא רואה שום פציעות, אז לדעתי זה הלך מצויין." אמרה לו
בעודה בוחנת מקרוב מאוד את פניו וקצת למטה משם.
"כן, אבל את יודעת. לא רציתי שהיא תפגע והכל. חפיף, זה נגמר.
היא תתגבר בסוף." אמר ושלח יד להקיף אותה.
"כן, שטויות. אל תתבאס מזה. העיקר הכוונה." ולמרות שאוהד לא
היה מבואס בכלל, היא שיפרה את מצב רוחו.