פתאום זה היכה בי.
ישבתי מול המסך כמו בכל ערב רגיל, שמעתי את המוזיקה הרגילה שלי
וחשבתי את המחשבות הרגילות שלי.
ופתאום הבנתי...
אני בן-אדם רע.
אני לא טובה... זה משהו שונה.
אני השתנתי...אני עכשיו בן-אדם רע.
תמיד אני עסוקה בבעיות של עצמי... מרחמת על עצמי. לא מקשיבה
לאחרים, לא אכפת לי אפילו, פשוט חרא..
ואז אני באה לקטר לחברות עד כמה שרע לי. ותמיד הן ייקשיבו...
אני יודעת.
לא יודעת למה... אולי כי אכפת להן, אולי כי לא נעים לא להקשיב
ואולי כי אין להן משהו אחר לעשות.
אף פעם לא העלתי בדעתי שאני עושה רע לאנשים... תמיד חשבתי
שאנשים פוגעים בי כל הזמן. אבל אני פוגעת בהם. באנשים שקרובים
אליי, ולפעמים אני לא שמה לב... ועוד יותר גרוע- לפעמים לא
אכפת לי.
לפעמים אני כל-כך שקועה בעצמי ובכל הבועה הזאת שהשם שלה הוא
"אוראל" אבל לא שמתי לב בכלל לאחרים... לא שמתי לב עד כמה
שלחברים נמאס לשמוע ולא שמתי לב שהם יכולים לספר לי את כל
תולדות חיי מרוב כל הזיוני שכל. ולא שמתי לב שלא אכפת לי..
באמת.
השתנתי כל-כך... אני נהפכתי להיות בן-אדם רע... הפכתי לאדם
שדואג לעצמו ואנוכי כל-כך... שלא שם לב שפוגע באחרים. איזה
גועל נפש...
אני עד כדיי כך עסוקה בעצמי? לא יכול להיות... זה לא הגיוני.
אבל זה ככה...
ומגיע לי!! מגיע לי ומגיע לי ומגיע לי... שיעניש אותי.
כי אני התחלתי בטוב ועכשיו כבר לא אכפת לי.
כי עכשיו הכל חרא... עכשיו אני בן-אדם רע.