השעה הייתה קרובה לחצות, גשם תופף לו בעדינות מונוטונית על הגג
הפלסטי של המרפסת בקומה הרביעית. ואילו אנחנו ישבנו מחובקים
ומכורבלים מתחת לשמיכת הקיץ על הכורסא הישנה ושתינו בירה.
האוויר בחוץ היה קריר ומרענן, ריח של תחילת החורף התערבב
במלנכוליות עם עשן הסיגריות ונאנחתי קלות. מצב רוח נוסטלגי
התגבש אצלי ככל שניסיתי לעצור את הזמן ולהתרכז ברגעים אלו,
בחום גופו הצמוד אליי, בחיבוקו שלכאורה נון-שלאנטי, אצבעותיו
אשר טיילו למרחקים קצרים על כתפי...
"אתה יודע", אמרתי לו לאחר רגע של מחשבה ולגימה מעודדת אומץ של
בירה, "אילו יכולתי לבחור רק רגע אחד, רגע אחד שבו הרגשתי
מאושרת ולקחת אותו איתי אל הנצח, הייתי בוחרת ברגע זה".
הרוחניות של הלילה שררה גם עליו, והוא הסתובב אליי והנהן. אני
חושבת שהוא ידע על מה אני מדברת והרגיש את זה גם. עצמי את
עיני, הנחתי את הראש שלי על כתפיו וחיכיתי, יכולתי לדעת שהוא
עדיין מתלבט. כעבור כדקה, הוא רכן ונישק אותי. ברגע הראשון
המגע של שפתיו היה זר, לא חשבתי שאני אזכה לטעום מהן אבל ככל
שלשונו נכנסה עמוק יותר למחול צמוד יחד עם לשוני, גיליתי את
הרגשת הביטחון העילאית שהתלוותה לטעם שלו... בהתחלה עדיין
ישבנו מחובקים בעדינות, כשתמימות מסוימת אופפת את הנשיקה שלנו,
לשונו נעה במתיקות מדגדגת כנגד שלי. לאט לאט הנחישות של
התנועות שלו התעצמה, הוא היה משחק איתי ולשונו הייתה מרפה לרגע
מהאחיזה המהפנטת שהייתה לו עלי. הוא היה נושך קלות את שפתיי,
הרגשתי אותו מחייך אליי כנגד עיניי העצומות. חמימות מדגדגת
עברה בגלים דרך גופי, כשהיא נעצרת וצפה באזור מפשעתי, גורמת לי
לרעוד קלות, לחשוק בו חזק יותר.
אחר כך ידיו כבר התחילו לטייל על גופי, בהתחלה הם רק עברו
בביישנות מסוימת על הקימורים שלי, מדגדגות את מותניי, חוקרות
את הבטן שלי, בעדינות, מעלה מטה. כל פעם עוברים מרחק גדול
יותר, אחיזתו תקיפה יותר. אחת מידיו נעצרה מתחת לשד השמאלי
שלי, מודדת את קצב הלב שלי, ואז נעה מעלה, כף ידו חוקרת
במעגלים את שדי. אחרי היכרות עם צורתם, אצבעותיו כבר משחקות עם
הפטמה שלי, בעדינות, אז חזק יותר, צובטות קלות, גורמת לתחושת
כאב מתוק וחושני להתרכז בנקודת המגע שלו. בעזרת היד השניה הוא
אחז בחוזקה ברעמת שיערי, ואילו אני כתגובה עברתי עם ציפורני על
גבו.
הצליל של טיפות הגשם אשר הכו על הגג התעצם, והדהוד של ברקים
ליוה אותו, הסערה הראשונה של החורף הייתה בפתח, ובמקביל אליה
השתוללה סערה בגופי, החושים שלי הלמו במעיין טראנס חושני,
התנשמתי בכבדות, האוויר שיצא מריאותיי היה חמים ואפרפר כנגד
הקור הצלול, החד מסביבי.
לא היה לי קר בכלל, הגופים שלנו חיממו אחד את השני, ישבתי על
ברכיו, עטופה בחיבוקו, הוא נע בתוכי, סופג את הרטיבות שלי.
עצרנו לרגע, פקחתי את עיני והסתכלתי אליו.
"אני רוצה להיות איתך ככה לתמיד", אמרתי לו, "אני לא רוצה
שהלילה הזה ייגמר לעולם... אני לא אתן לך לעזוב אותי אף פעם",
אמרתי לו בזמן שאגני חזר לנוע עליו בעדינות ועוצמת החיבוק שלי
התחזקה, "שנישאר ככה לנצח."
האדים של נשימותינו הכבדות עטו מסביב כערפל, בזמן שהברקים שאגו
בחוץ היינו אפופים בבועת האנרגיה שלנו. הסופה התחזקה, וככל
שהגשם המשיך לרדת ולהטביע את העולם שמתחת, הבועה שלנו המשיכה
לעלות מעלה. היינו רק אני והוא, כלואים לנצח בתוך הרגע המושלם
שלנו. הבניינים מסביב התפוגגו ונמסו בגשם שטיפותיו להטו
מהעוצמה של התשוקה שלנו, של הרטיבות שלי, הטבע נכנע לרצון שלי
להחזיק אותו, איתי, לתמיד.
עכשיו הוא פה איתי, העכשיו שיימשך לתמיד. הגשם כבר שקט, מסביב
רק הערפל, ואנחנו יושבים מכורבלים על המרפסת, לכודים בתוך
התמונה שלכדה את הרגע שלנו, התמונה אשר צילמו אלי המבול כדי
לזכור רגעים מהעולם שהשמידו...