אז תלשתי את הענף והעפתי אותו לנהר הזועם. תוך כדי המעשה חשבתי
לעצמי, למה הוא נסחף בצורה כזאת, למה יש ענפים שנסחפים בצורה
מהירה יותר, למה יש ענפים שנתקעים באבנים, למה יש ענפים שפשוט
טובעים והבנתי...
הנהר הוא החיים, ההתבגרות, סתם זורקים אותנו לשם בלי שום אזהרה
ואנחנו נסחפים עם הזרם, ממשיכים עם הזרם, כולנו יודעים שבסוף
נגיע למפל אכזרי שממנו אין מוצא או לאגם שקט ותמים שעליו שטים
להם האווזים, נחים מהנדידה.
ישנם הענפים אשר נהנים מן הזרם, מן החיות שהוא מקרין והעוצמה
הנלווית אליו, אלה הם הענפים שממשיכים לזרום במהירות וברגע שהם
יגיעו אל הנקודה המכרעת, הנקודה בה צריך לבחור את הדרך הנכונה,
הם יזלזלו, הזרם מסנוור, כמו כן ישנם הענפים שזורמים לאט, הם
לא ממהרים, יש להם זמן, אלה הם הענפים שיבחרו את הדרך הנכונה
לבסוף, אחריהם כדאי ללכת.
יש את אלה שלא הולכים עם הזרם, הם נתקעים באבנים, נתפסים בגדה
ולא עוזבים, הם "המורדים", רוצים להראות שעליהם שום דבר לא
ישפיע אך כל זרם מתחלף שזורם בנהר לוקח עימו עוד עלה מן הענף
או מוסיף עוד שבר לענף המסכן שתקוע על האבן, אם מתוך רצון,
מתוך בריחה או אם מתוך חוסר ברירה.
ישנם גם אלה שילכו כנגד הזרם, עליהם שום דבר לא ישפיע,הם לא
פוחדים מכלום ואולי בדרך יתפס עליהם עוד ענף מסכן שלא יודע לאן
הולכות פניו, לפעמים הם שוקעים וטובעים, אך זו אשמתם ואשמתם
בלבד.
וכמובן יש את העצים שסתם עומדים על הגדה עם פרצוף סקרן
וחושבים..., אלה הם הבוחנים, הם מסתכלים על הכל מנקודה אחרת
לגמרי ומנתחים את הסביבה, הם לעולם לא יסחפו עם הזרם, הם חזקים
מדי ובטוחים בעצמם.
כל שנה יורד לו הגשם, מתוך הרגל ויוצר עוד נהר, עוד דור, הוא
לעולם לא חשב לעצמו, אולי לא, אולי מספיק, אולי נשנה את
ההרגל...
רק תעירו אותי כשהוא ישנה את דעתו.
כל זאת מזריקת הענף לנהר הזועם - נהר החיים.