נכון לתאריכים - 9.11-6.12  ועוד לא ברור לאן...
מוקדש לפיני, שלו נכתב המונולוג,
ולגלעד, שגורם לכל כך הרבה דברים לקרות


פיני,

חורף.
אבל לא קר לי.
אתה,
אתה מחבק, ואתה כמו שמיכה, ואני נכנסת הכי פנימה שאפשר ונושמת
אותך.
שאתה מלטף, אתה מלטף אותי מבפנים.
ללכת, ולהסתובב, ולראות שגם אתה רוצה עוד קצת.

לא, אל תלך, תישאר, תישן איתי,
תחבק.

יש קצת גשם.
ואתה רואה את הברקים שלי.


אתהאניאתהאניאתהאניאתהאני.
אני אבוא עם מטרייה ורודה, ואגן עליך מהטיפות.

"את כל כך מיוחדת, כל כך מיוחדת"

ואתה, אתה עושה לי להרגיש
במבטים בצבע חום.
עיניים.
אני רוצה אותן.
אותך.
רק לעצמי, רק.
להיעלם איתך, להתאדות.

אני רוצה להאכיל אותך,
לגדל אותך,
לעטוף.

"אני תמיד אזכור את הלילה הזה"

אני תמיד אזכור אותך.

את הריח שלך,
את הטעם שלך.
את הרכות...
ואת העוצמה ("פאקינג פעם שניה!")





אתה באור,
אני בחושך,
אבל אני רואה את הכל,
את הרצון שלך בשבילי,
אני,
רק אני,
אבל אני רוצה בשבילך,
אתה לא נותן,
אני קודם
ואז אתה.

"את כל כך יפה"

אני רוצה לצייר אותך,
לצייר את הכאב, והשמחה,
והצחוק.
את הטעם, והקול, והמגע.
את החוכמה, המחשבות.
חום, ואדום, ולבן.

את הרגש.
אתה חום ואדום ולבן.

אני רוצה לנגן אותך,
מנגינה אינסופית.

תפסיק לפחד,
גם אני מפחדת,
ואני אפסיק,
אם תגיד שהכל בסדר.

אתה מוזה.
שאני איתך,
אני כותבתכותבתכותבת.
עליךעלייעליךעליי.

"זה כל כך טוב"

רק תחמם.
עם הידיים שלך,
המגע.


אתה כל כך יפה,
גלים שחורים אינסופיים, שפתיים אדומות,
ומבט, שמסתכל הכי פנימה שאפשר.

אני רוצה לחלום אותך.
וכל כך לא אכפת לי,
פשוט
להיעלם.

אתה אדמה,
ואתה שם לי את שתי הרגליים על הקרקע.
אתה שמיים,
ואם אני עולה על קצות האצבעות, אני נוגעת בעננים.
אתה אינסופי,
אתה אחד, אתה מיליון, אתה "מליונתלפים" של חלקיקים של אושר.
אתה מוזיקה,
רדיוהד, וביטלס, ופסנתר, ותווים עדינים של גיטרה.
אתה מילים,
שרשראות שזורות בצרור המילים הכי נכונות.
אתה הזמן,
תינוקות עם ריח טוב, וקשישים עייפים, והווה.
אתה רגש,
גלים, ולונה פארק, ומערבולות, ובפנים.
אתה פרא,
חולות, ואריות, וציידים, וקורבנות.

אז אל תלך,
לא צריכה בלעדיך.
רק איתך נוח לי לשתוק,
ואני, שכל כך אוהבת לבד,
מוצאת את הלבד שלי גם שאני איתך.
"איפה אתה?"
"אני כאן, הכי כאן שאפשר"
אני יכולה להתערבב איתך,
ועדיין לשמור על הצבע שלי.

ובשקט,
זה בסדר,
כי המבטים, המגע, האוויר,
מדברים במקום.

אל תלך, תשאר.
אני רוצה לישון אותך.
להתכסות בך.
להיות הבפנים שלך.
אתה ממכר.

אתה עושה לי
פרווה, שוקולד, שמיכה, תותים, פוך, צמר גפן, תווים, טושים,
עלים, גשם, אריות, אבירים, מדבר, כרית, רכות, חוסר וודאות,
פסנתר, אווירה, סיגריות, נקודות חן, חלק, מנגו, חום ואדום
ולבן.

אתה עושה לי
להיות שמחה.
כל כך שמחה.
אני רואה אותך, ואני כמו ילדה קטנה,
מתרגשת, צוחקת, מסוקרנת.
אתה מרים לי משהו מבפנים,
הכי גבוה בעולם.

אני אשחק איתך,
אני אבנה לך בית,
ויהיה בו ארון,
רק שלך.
ונלבש נעלי קיפי,
ויהיה לנו אח עם אש.
ונעשה שיהיה חורף.
למרות שאני לא אוהבת.
"זה ביחד"
נכון.

העיתוי הכי לא נכון,
הכי לא מושלם,
ששנינו עוד מסרבים להבין,
להשלים,
לקבל.
ואולי זה הקסם.
אתה קסם,
אתה ארנבים ויונים ומטפחות אדומות,
אתה מופיע, ונעלם, בעיתויים מושלמים.
אתה שובה אותי,
מרתק,
מחזיק חזק, ומרפה.
בעדינות, ובחוזקה,
אתה חופר לי בעור, ומלטף.

אתה כולך אדם,
כולך אתה,
וזה כל כך יפה, כל כך מיוחד,
שומר על הצבע, אבל מרשה להתערבב.
זה יפה,
שביחד אנחנו יוצרים צבע מיוחד,
אבל עדיין יודעים לשמור על שלנו.
ועל אתה --- ואני.

וזה עכשיו,
ולא צריך לחשוב,
ולא חייבים.
וזה כאן.
בלב,
בגוף,
בעולם,
בחלל.
וזה רק שלנו,
וזה רק של כולם.
וזה רק.

ועכשיו מותר,
אז אם תחייך,
אני מבטיחה שאחייך בחזרה.

תמיד.



"תודה שאתה קיים..."




יום הולדת שמח, פיני.


שלך,
בר.