ליהי רוסו, אם הייתה מועמדת בתחרות יופי, הייתה קוטפת לא רק את
תואר המלכה אלא גם את תואר חביבת הקהל. מין יצור יפה שכזה, לא
יופי רגיל, יופי מיוחד. עיניי שקד גדולות וריסים ארוכים מאוד.
גבות משורטטות, שיער חום, בהיר וחלק. גזרה דקיקה, תמיד לבושה
במיטב המחלצות. הבנים סגדו לה, הבנות, רובן ככולן קינאו לה.
אני אהבתי להביט בה מהצד. היה לה יופי שכיף לגמוע. תמיד מחייכת
ושמחה, נחמדה לכולם ועוזרת. יותר מדי מתוקה לפעמים זה החליא
אותי, אבל אי אפשר היה לשנוא אותה, פשוט אי אפשר היה. גורם
מקשר אחד היה ביני לבינה, חבר שלי יוגב שירת באותה יחידה בצבא
עם  החבר שלה. ולכן הרבה פעמים הייתה עולה ליהי בשיחות שלי עם
יוגב. דן חבר שלה, היה אחד החברים הטובים של יוגב, למזלי לא
מהסוג שיוצאים לבלות ביחד, אלא יותר מהסוג של "אוכלים את החרא
של הצבא יחד". היא למדה בכיתה המקבילה והעבירה את זמנה בעיקר
עם שירלי, הן היו צמד של ממש. ליהי ושירלי. אך שירלי הייתה
ההפך הגמור, היא לא הייתה יפה במיוחד, לא הקפידה על לבושה ושמה
פס על החבר'ה בבית הספר, רק ה"גדולים" היו לרמה שלה והיא אכן
הייתה מסתובבת בחברת סטודנטים וכאלה. למרות השוני והניגוד
בניהן היה נראה שהן מסתדרות היטב. ליהי תמיד חייכה וצחקה
במחיצתה של שירלי, אך בעצם ליהי חייכה תמיד.

היה זה היום הראשון בו באמת ניתן היה להריח את החורף, גשם
טפטף
בלי הפסקה, רעמים וברקים הכו בשמיים. מזג האויר קודר, שגורם לך
לרצות להישאר מתחת לפוך עם כוס שוקו חם. יוגב ישן לצדי ולא היה
לי לב להעיר אותו לצבא. נתתי לו לישון עוד כמה דקות והערתי
אותו עם שוקו למיטה. הוא חייך אליי ואני התכנסתי בין זרועותיו
המגוננות. חצי שעה אח"כ יצאנו מהבית בלבוש חורפי למדי, אני עם
מעיל גדול ומחמם ויוגב במעיל הצבאי שלו. הסעתי אותו לתחנת
הרכבת ונפרדנו בנשיקות וחיבוקים. נסעתי לכיוון בית ספר וכבר
כשנכנסתי בשעריו היתה לי תחושה חמוצה. טיפות קרירות טיפטפו על
ראשי ללא רחם. צעדתי לכיוון השביל המוגדר כאיזור מותר לעישון,
ופגשתי בבנות התיישבתי לצידן וניסיתי להבין מה פשר הפרצופים
הקודרים שעטו על עצמן. אף אחת לא הוציאה הגה מפיה. הצתתי
סיגריה בדממה. "שמעת?" שאלה אותי מירית. "שמעתי מה?" שאלתי
באדישות מופגנת. "מה שקרה לליהי?"  פניי עטו לפתע ארשת רצינית,
השם ליהי המשיך להדהד בראשי. "מה קרה לה?" שאלתי. הבנות שתקו.
"אומרים שנאנסה" זרקה טלי לאוויר. כל אותו יום עסקתי בנסיונות
נואשים לחפש אחריה בבית הספר, ולקראת סוף היום כבר הבנתי שלא
תגיע. הכיסא בכיתתה נותר מיותם וגם כסאה של שירלי היה ריק.
ניסיתי לתפוס את יוגב בטלפון בניסיון לדלות ממנו מידע, אך
מכשיר הטלפון שלו היה ככל הנראה כבוי. שמועות החלו רצות בבית
הספר וגרסאות הזויות עשו דרכן לכל מי שרק היה מעוניין להקשיב.

גם ביום שלמחרת לא הגיעה ליהי. יוגב התקשר אליי באותו הערב.
"היי מתוקה"הוא אמר בקול כבוי. "יוגב, מה קרה לליהי?" שאלתי
ישירות. "לא דיברו אתכם בבית הספר?" הופתעתי משאלתו. "לא, מה
קרה?" שאלתי בשנית. "ליהי נרצחה". "מה?" קיוויתי שאני לא שומעת
טוב. "ליהי נאנסה ונרצחה שלשום בלילה". הוא אמר בקול דק, נדמה
היה לי שהוא בוכה. דמעות החלו זולגות מעיני בלי שליטה על ילדה
שבקושי הכרתי. את השיחה עם יוגב ניתקתי. הדלקתי את הטלוויזיה,
ובאולפן החדשות ישבה שירלי, המומה התיישבתי על הספה והמתנתי
כמו שאר עם ישראל למוצא פיה. לידה ישב איזה רב פקד ציון, ממולם
המראיינת, שירלי נתבקשה לספר את הסיפור. היא התחילה לדבר,
עינייה היו אדומות ונפוחות  מבכי, ועל מצחה, חתך עמוק. "אני
וליהי תכננו לפגוש כמה ידידים בחורשה סמוכה לא רחוק מהבית שלי,
כבר כשנכנסנו לחורשה שמענו מוזיקה רועשת וצחוק שבקע מתוך
החורשה. היינו בטוחות שאלה הידידים שלנו, והתקרבנו אל כמה
חבר'ה שישבו מסביב למדורה. הבנו שזה לא מי שחיפשנו רק כשכבר
עמדנו צמודות אליהם, היו אלה חבורת נערים שיכורים". שירלי החלה
בוכה, המראיינת קטעה את רצף דיבורה, היא הסבירה לצופים כי
מדובר בצעירים ערביים מכפר סמוך. שירלי המשיכה-אחד מהם הזמין
אותי לשבת איתו, לא רציתי ומשכתי את ידה של ליהי, הוא קם
מהאדמה והתקרב אליי, הוא הסריח משתייה ופחדנו להתעסק איתו.
ליהי ביקשה שנשב איתם כמה דקות עד שירגעו. התישבנו לצידם על
האדמה הלחה. אחד מהם הניח את ידו על הכתף של ליהי והיא הסבירה
לו שיש לה חבר ושיוריד ממנה את היד, בתגובה הוא הרים בקבוק ריק
מהרצפה וניפץ לה אותו על הראש. נבהלתי, וזזתי לאחור. ליהי
איבדה את ההכרה, הם צעקו בערבית אחד לשני. אחד מהם תפס אותי
בכוח, בכיתי וניסיתי להתנגד אבל היה לו כוח. יכולתי לראות את
ליהי מזווית העין, הם הפשיטו אותה, ארבעה חבר'ה ועלו עליה כל
אחד בתורו כשהיא מחוסרת הכרה. צרחתי בכל הכוח, אבל אף אחד לא
בא, אחד מהם הגביר את הווליום בטייפ וסימן לי לשתוק. ממנו גם
חטפתי אגרוף בבטן דקה אח"כ. כשסיימו עם ליהי, ראשה נטף דם והיא
שכבה מבלי  לנוע. שניים מהם הרימו אבן מהאדמה והנחיתו אותה על
הראש של ליהי". ישבתי דומם אל מול המסך, אל מול עדותה של שירלי
חברתי לספסל הלימודים. ופשוט לא יכולתי להאמין. דמעות חנקו את
גרוני ועלו במורד עד שהציפו את עיני. גם שירלי בכתה, השוטר
שישב לידה תמך בה והיא המשיכה לדבר " שוב הם צרחו בערבית אחד
על השני, הם השכיבו אותי על האדמה והרביצו לי (שירלי חושפת
חבורות על הידיים) אחד מהם התקרב אליי שלף סכין ואמר שאם אני
ידבר הם יהרגו אותי כמו שהרגו את החברה שלי, הוא זה שחתך לי את
המצח". השוטר והמראיינת המשיכו לדובב את שירלי אבל אני כבר לא
יכולתי וכיביתי את מכשיר הטלוויזיה. למחרת קראתי בעיתון היומי
את העדות המלאה. "ליהי צעקה לו עזוב אותי, אבל הוא לא עזב, הוא
ניסה בכוח להתגפף, לנשק אותה, הוא דחף את ידיו לחולצתה, היא
צעקה "לא" במפורש" והם רק המשיכו לצעוק בערבית כשהבחור לא
הפסיק לגעת בליהי ואז הם התחילו לשיר במבטא ערבי את השיר "כשאת
אומרת לא למה את מתכוונת?"  וצחקו. הבחור שם את ידו על הכתף של
ליהי וכשביקשה ממנו להוריד את היד הוא הרים בקבוק זכוכית וניפץ
אותו על ראשה". תמונה גדולה של ליהי ושירלי התנוססה בדף הראשי.
והכתבה כולל העדות מילאה את דפיו הראשונים של העיתון, ידעתי
שמחר כבר ישכח הציבור, ואני לעולם לא אוכל לשכוח.

ריקנות עברה בי במהלך הימים הבאים בבית הספר,מקום מושבה של
ליהי בכיתה, נשאר מיותם. שירלי הייתה עסוקה בשיקום עצמה ולכן
גם היא לא הגיעה לבית הספר. הסיפור התגלגל ברחבי העיר, ונרגע
אחרי כמה חודשים. רק אני בתוכי המשכתי לחפש אותה, את ליהי,
במסדרונות בית הספר. וכל בוקר מצאתי עצמי עומדת מול פינת
הזיכרון שהכינו לה תלמידי השכבה. יוגב ואני לא דיברנו על זה,
מלבד פעם אחת כשיוגב סיפר לי שדן נקלע למשבר אישי עמוק ובעקבות
המקרה יצא מהיחידה. כשכולם היו עסוקים בהכנות לסיום השנה, אני
חשבתי על ליהי, וביום הסיום כשעמדתי על הבמה, חלפה אל מול עיני
דמותה, הורייה ישבו בקהל וצמרמורת עברה בי כשראיתי אותם. שירלי
ישבה לצידם בקהל כשהיא תומכת באמא של ליהי. הטקס היה מרגש
ובסיומו הזכרנו את ליהי, שנלקחה מאיתנו בידי בני עוולה. השכבה
החליטה בזמנו להקדיש את הטקס למשפחתה. בסיום הטקס ניגשתי
להוריה ולחצתי את ידם, אמה חייכה אלי חצי חיוך, עיניה המלאות
כאב דמעו. הם מיהרו להיעלם מן המקום תוך זמן קצר. כנראה מפאת
הקושי להתמודד. השכבה הלכה לחגוג את הסיום ורק שירלי נותרה
עומדת באולם גם כשפניי כולם כבר היו מועדות החוצה, ניגשתי אליה
והנחתי יד על כתפה. היא הסתובבה אליי וחייכה בעגמומיות. הצעתי
לה להצטרף אלי לקפה, להפתעתי היא לא סרבה. נפרדתי לשלום מהוריי
והיא, מהורייה. לקחנו את תעודות הסיום וצעדנו יחד למכונית שלי
שנותרה מיותמת המגרש החניה. התנעתי את הרכב והרדיו נפתח מעצמו,
הווליום היה נמוך אבל יכולנו לשמוע את השיר שהתנגן בבירור.
"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" הבטנו אחת בשנייה ופרצנו
בבכי.