לא צריך יותר מזוג נרגש הממהר לפלס את דרכו למרחב פרטי, בדחיפה
קלה של איברים דחוקים וכבר נשפכת תכולת הכוס החמה על תיק ובגד.
קפה מותז על דמות ארוכה תלושה במרכזה של קפיטריה הומת
סטודנטים. היא מפגינה, תוך משיכת גבות מפויסת, שלא משנה לה,
שגם אם הייתה לבד, הייתה מגיבה כך - מסתדרת קלות ומגחכת איתם.
ולא, זה לא היה כל כך חם.
עשרות מבטים לטושים במהלכה של דקה ארוכה מדי, בישות אחת, כזו
די אינטרוברטית. יש כאלה גם שלא יהססו להשתתף בצערה מתוך שמחתם
הכנה להיות הצופים ותו לא. זה לא נעים. האמינו לי, זה לא נעים.
אבל זה חולף וזה די נשכח, אני מניחה שכך הם פני הדברים בעולם
של "שרוד או הכחד".

מיכל ממתינה לי על כר הדשא המבודד, לשאיפת סיגריה ולשיחת
קתרזיס על קללת האקדמיה המצמצמת וברכת ההשכלה החופשית. היא לא
מבריקה במיוחד, למרות שהיא משתדלת מאד להזכיר את השמות הנכונים
ולהגיד גיבונס, וולף, ללוש ועוד ועוד, בכל פסקה שניה, המחושבת
מראש טרוד. שתבינו, יש בין שתינו דמיון רב (בינוניות, מתימרות,
לא מזיקות), היא רק יפה, יפה יותר. שיערה השחור, הבריא מתגמש
וגולש על כתפיים שבריריות ופניה הברורות, הכהות, הקטנות,
משתלבות עם כל נוף.

דרכתי לעצמי על הרגל היום ויותר מפעם אחת. זה מפיסיקה ייעודית
תפס את המומנטום ואותי בשלהי קלקלתנו, תוך כדי ההחלפה של עווית
הכאב לצחוק על בדיחה פרטית. הוא פתח עיניים משתאות והמשיך לרדת
במדרגות האפורות לכיוון הקפיטריה הנוראית הזו, שם תמיד כל אלה
שבעניין של לחיות את הגיל שלהם יושבים, וזה מטריד אותי, גם
לצפות מלמעלה ולנחש מתוך טיפוח שונות, שכל אלה לא יודעים את
פשר הדריכה הזו על הרגל של עצמך. גם ההלצה האישית הזו שבאה
בגלים, מתוך ייאוש משתוקק לשגריר של רצון טוב שיבוא לצבוע את
המדרגות בסגול, שירענן ויפליא להפתיע. הנה, הנחתי את זה
(באנגלית זה נשמע טוב יותר), יש למה שמו הזה צורה ורבלית
סופסוף. מה זה נותן לי? מה שאקמול נותן לחש בראשו כרונית. חבל,
כי דווקא הפיסיקאי היה ברשימת המועדפים הקצרה שלי. הוא וירוק
העיניים מפיסיותרפיה.

סטטיסטיקה. אחרי סטטיסטיקה באה לי כזו לאות מטורפת וכל שביב של
שמחת חיים מתנדף. לא בשבילי האקדמיה הזו ואם הייתה בי מעט אהבה
לעצמי ומתוך כך, תעוזה ומיגור פחדודי ילדה אובדת, הייתי מצהירה
נונשלנט בעד קול אחר - שלי. וכמה שזה אבסורדי וזה מציף אותי
בגאות של מחשבות על דור שלם, מוכתב וחיוור, אבל בגלל שאני כזו
רכרוכית, זכות הגינוי לא ניתנת לי, אלא חובת גנותי שלי ותו
לא.

יש לי אותם בגדים בארון מזה שלושה חורפים. את הג'ינס המשופשף
שקם לבקרים בהם הוא קטן מדי ובא לימים שבתוכם רווח לו מעט. גם
הגולף השחור. ועוד כל מיני פריטים סתמיים. אם היו קוראים אדם
ע"פ לבושו, הייתי אולי נבחרת לאנוש הכי לא אטרקטיבי ססגוני
במאה הקודמת וזו הנוכחית. סתמית. פשוטה. כך נהוג בעצם, ע"פ
המעטפת.  ואולי זו דמותי הנחשבת נקודה.
קחו את ורד, בתור דוגמה הופכית מדגישה, כי היא קולקציה שנפרשת
מן החורף ועד למסלול הקיץ ומתחדשת לבקר וגם לערב וגם לאיתי
מכלכלה וגם לדורון מהמכינה ואפילו לאבישי מהגזברות. היא עושה
עבודה נהדרת. חיים סטודנטיאליים פרופר פיקס. היא אמורה לקבל,
וזו דעתי, איזו מלגה על תרבות פנאי עשירה ומגוונת בניצול
משאבים זמינים.
יש בי משהו לא רגוע שהיה מעדיף להיות כמוה ומשהו לא רגוע אחר
שהיה מעדיף להיות אני בשפלי ורק לא, אף לא שמץ ממנה.
היא עשתה איתי את התרגיל מוצץ הדם הזה בסטטיסטיקה. לזכותה
יאמר, כי מי שפוגש אותי בסיטואציה שכזו, לא אשם בבהלתו מהבלבול
המגומגם הדיסקלקולטיבי אותו אני מפגינה, כמו לא ידעתי שפת אם
אחרת. יש לה ראש עקבי וטוב, משהו ששווה הנצחה גנטית. אז זו אני
הצולעת, לכל הדעות. הוכחה ניצחת לכך, היא הנטייה הקבועה שלי
לדרוך על רגלי שלי יותר מפעם אחת ליום.
אולי גם ההשלמה הפשרנית הנחמדת עם אותו המצב ואותו המקום
בזמנים שונים, יוצרים, מתוך עצמם ממש, את המחשבה על אדם בעל
אחוזי נכות מסוימים. שלא תטעו לגביי - אני, אני לגמרי בסדר.