אני נשכב במיטה מתחת לשמיכת הפוך החמה. עוצם את עיניי בתקווה
להיסחף רחוק מכאן אל העולם שלי, אל החלומות. אולם אני לא
מצליח, אני מנסה לרוקן את ראשי ממחשבות, אך ישנה אחת שאינה
מסוגלת להעלם עם כולן. המחשבה היחידה גורמת לי לרצות להסתתר
מתחת לשמיכה, כדי שלא יראו את פניי. אותה המחשבה מחלחלת בתוכי
ומורגשת בכל תא בגוף. הידיים רועדות ואינן יכולות למצוא להן
שלווה, הרטיבות נאספת על קצות העיניים בתקווה שתתגבש לדמעה
קרה, אולם זה לא קורה. אני מרגיש שוב את אחד מאותם הרגעים בהם
אני רוצה לבכות ולא יכול, כאילו אלוהים עצמו מחזיק את דמעותיי
ולא נותן להן לזלוג. מה יקר בהן כל כך? הדמעות מרככות את הכאב,
הכאב שהמחשבה יוצרת. אני עצמי אומר שדמעות צריכות להתבזבז רק
על אושר, הגעתי למצב שאני משקר לאחרים כדי שאוכל לשקר לעצמי.
אני רוצה את הדמעות, אני דורש להרגיש את הקור והייחוד של כל
אחת מהן, ואת השלווה הזמנית שתבוא אחרי כל אחת ואחת מהן.
השמיים בוכים במקומי, ריח טוב של גשם מציף אותי, אותו הריח
עושה חסד עם האוויר אבל לא איתי. אני מקנא בעננים, טיפות
אינסופיות פוגעות בקרקע, אני מוציא את הראש החלון כדי שירטיבו
פניי, עוד פעם אני משקר לעצמי, הכול כדי שאוכל להוכיח לעיניים
שלי שהן אכן דמעו.
האנשים מסביב מורחים על עצמם חיוך מזויף על חיים טובים שאין
להם, הם לא אוהבים לשתף את העולם בעולמם שלהם, בכל זאת יש כאלה
שמרגישים. אני לא סובל את הזיוף, אפשר לראות עליי שאין בי
אושר, כך זה היה מתמיד, בעצם כך זה היה מאז שאותה המחשבה
הופיעה. היא לקחה את ליבי מאותו היום, את ליבי, את דמעותיי,
ספק אם לא לקחה את נשמתי, אולי טוב שכך, נשמתי סבלה ועדיין
סובלת, נאנחת מכאבים ויורקת דם, זועקת לגאולה. אני חש את הכאב
שלי, לא מתעלם ממנו.
אדם זקוק לשקט שלו, כדי להרהר על דברים, כדי לנסות להשתלב עם
אותה המחשבה, למה אף אחד לא יכול להבין את זה? אני לא רוצה
להיבלע אל תוך מה שאני לא, אני לא זקוק להעמדת פנים כדי להרחיק
ממני את המציאות לשעות מספר, ספק אם יש העמדת פנים חזקה מספיק
כדי להתגבר על המציאות הלא הגיונית הזאת.
יש ימים שאני מפחד מהמחשבה, היא דורשת להשתלט עליי, לגרום לי
לעשות כרצונה, אחרי הכול המחשבה היא אני, אולם אני יכול לרסן
את עצמי כך שהבועה שהמחשבה הזאת מנפחת לה תתנפץ רק בתוכי ולא
על אנשים אחרים, אנשים שאכפת לי מהם, אנשים שרוצים לדעת
בשלומי. אני מרחם על אותם האנשים, עוברים את הדרך הארוכה עם
רצון לדעת עליי ועל המחשבה, וחוזרים עם סל מלא בלא כלום, רבים
ניסו, מעטים אף כי בודדים באמת הבינו, והם אלה שהצליחו להרפות
מעט.
אני דורש את הדמעות שוב, המחשבה לוחצת עליי, אני פוקח את
העיניים ורואה רק שחור שמאיים לאכל אותי, אני סוגר אותן שוב
וחוזר אליה. היא סוחפת אותי אל המציאות שלה, המציאות שלי, זאת
שרציתי ואף פעם לא תהיה. אני מעלה את שמיכת הפוך מעט יותר
גבוה, מחייך חיוך קל ומזיל דמעות מספר,
נכנעתי.