אומרים שכשנפרדים ממישהו אהוב זו כמעט אותה הרגשה כמו לאבד אדם
יקר שמת.

ההתמודדות, הסבל, הבדידות, הגעגוע, החלומות, המחשבות,
הזכרונות, האהבה... חופפים בהתאמה מושלמת.

אתה מת כבר שנתיים, ביקרתי בקבר שלך לא מעט. יש לי המון
זכרונות מהחיים שלנו יחד ולצערי, אתה בא לבקר באמת, רק
בחלומות.

אני לא אשכח את היום שהלכת, ישבנו על ספסל קר בגן ומתת לי
בזרועות. הדמעות שלי לא עזרו להחיות אותך, אתה נשארת בשלך,
מת.

כתבתי המון הספדים ובשבעה כולם תמכו בי.
השבעה נגמרה וכך גם יום ה-30 והשנה לזכרך, לזכרי.

חשבתי שהתאוששתי, כבר המשכתי בחיים בלעדייך בתקווה ותסתכל עליי
מלמעלה ותשמח בשבילי מאושרת, אבל לא, אני עדיין לא מאושרת.

עוד לא חזרת, ואתה גם לא מתכוון לשוב, נסיבות חריגות מפגישות
את עייני בעיינך וליבי כלא נשלט מאבד פעימה משלל פעימותיו.
אין לי יותר דמעות בעיניים, הן באות ומציפות אותי רק כשהמבט
שלך חודר.