שותה את הקפה של הבוקר בתוך מטבח אפלולי שקרן אור קטנה מבחוץ
חודרת אליו, ואתה שם, ישן במיטה שלי. לא מתעורר משום דבר.
אני מנהלת דיאלוגים ביני לבין עצמי שיעזרו לי לזכור איך בדיוק
הגעת לשם, ומי זאת בדיוק הייתה האישה הזאת אתמול, שהתחזתה
להיות אני. אבוד במילא. לא מצליחה להזכר. הפסקתי ממזמן. לפעמים
אולי בא שטף ההגיון וטיפת האור הקטנה הופכת לגדולה ושוטפת אותי
בקרני אור של השמש, קרני אור חזקות שבוערות לך בעיניים. ובלב.
בנשמה.
אבל גם היא נעלמת עם צאת הכוכבים. זה לא רצון. זה צורך. יש
מכורים לסמים, יש מכורים לאלכוהול, יש מכורים לדבק הסנפה.
באיזשהו שלב כל אדם הופך מרוצה משהו למכור למשהו. לצריך וחייב
משהו. אבל זאת כבר פילוסופיה אחרת לגמרי, שעליה ידובר בפרק
הבא.
זה הצורך שלי למלא את החסר. צורך במגע. בתחושה, רגעית ככל
שתהיה, שיש מישהו. יש סיכוי. צורך. התמכרות שסופה ידוע מראש.
נבואה המגשימה את עצמה. צריך לקרוא למחלה בשמה. לא להמציא
תירוצים, לא ללכת סביב.

הקפה של הבוקר הולך להגמר.
אתה עוד לא קמת. דווקא היית טוב אתמול. הרגשתי לרגע תחושה
טובה. יש טיפת סיכוי. אבל היום בבוקר הכל שונה. השמש שטפה את
פניי ושאיפת הסיגריה של הבוקר שאחרי הותירה בי את הרושם הברור:
חולשה.