[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








א
סיפור זה שיכול היה להיות ביוגרפיה יבשה, סטנדרטית ומשעממת של
רב גדול, המעניינת אולי סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, הכותבים
עבודה, כדי לקבל מ"א, עד כמה שהוא מבוסס אל "אנציקלופדיה
תולדות של גדולי ישראל", לא הייתי מעיז למסור לכם, אפילו
בקיצור של קיצור, לולא בשמו לא הייתה קשורה אגדה, שאינה מתחשבת
ברבנים גדולים ובפעלם ורק מוצאת בו את הפן האנושי, שכל
ביוגרפיה המתעניינת רק  במה שהוא כתב, מתעלמת  מכל פרטים, שלא
שייכים לנושא. מספרי אגדות, מחפשים כמו עיתונאים המחפשים
'סקופים', עוקבים אחריהם, מצותתים מאחורי הדלת, מקלפים את
קליפת הקדושה החיצונית ולפתע מגלים בן אדם, חשדן, כעסן, שקוע
בשערורייה, שכל העיר מדברת עליה ומסכן  את חייו של איש חף
מפשע, ששירת בנאמנות את האיש הקדוש. סיפור זה, שנולד לפני 382
שנים, לא נשכח, אלא התגלגל בלי הרף, כשכל אחד מהמספרים מוסיף
פרט כלשהו או גורע ועד היום זוכרים אותו סבא ז'קו, סבא בני
וסבתא רוזה, שאף אחד מנכדים שלהם אינו מוכן לבזבז אף רבע שעה
"מזמנם היקר", כדי לשמוע מי היה השל"ה, שבגלל ספרו נקרא
"קדוש".      
אני, שגם כן הנני סבא, סבור, שבהחלט לא יזיק לכם, אם בנוסף על
עמוס עוז, א.ב. יהושע ודליה רביקוביץ, תדעו גם מי היה של"א,
שאחרי זמן כה ארוך זוכרים את ספרו ואף קבעו שהוא (הספר!)
קדוש.



                                           ב
ר' ישעיה הורוביץ, רב ומקובל מפורסם בשם של"ה, "קדוש" על שם
ספרו "שני לוחות הברית", שראשי תיבות שלו: ש ל" ה. ('ש'
מ'שני',  'ל' מ'לוחות'  ו'ה' מ'הברית').  הוא נולד כנראה
בפראג,  בירת צ'כיה, בשנת 1560 (לפני 445 שנים). למד תורה
בפראג, לובלין וקראקא בישיבות היוקרתיות ביותר. עוד בהיותו
צעיר יצא לו שם בין הרבנים כאחד הגדולים. הוא שימש רב בערים
גדולות בפולין, ליטא ורוסיה. אחר כך עבר לאשכנז ושימש ברבנות
בפרנקפורט דמיין, פוזנא ומיץ. שוב חזר לפראג  ושימש בה דיין
וראש ישיבה כאחד. בשנת 1621, בהיותו בן 60, נפטרה אשתו, עלה
לארץ ישראל. כאן הציעו לו נכבדי צפת וירושלים להתיישב בעירם
ולשמש להם רב. הוא החליט לכבד את ירושלים, כי כאן באווירת
קדושה של העיר, חשב למצוא רקע מתאים לכתיבת ספרו. ואמנם בהיותו
בירושלים עסק בעיקר בחיבור ספרו החשוב ביותר, "שני לוחות
הברית". הספר מקיף כמעט את כל חוקי היהדות, המנהגים, יסודות
הדת ועיקרי האמונה. על אלה הוסיף המחבר דרשות, הערות ובאורים
שונים ומעניינים ומכאן סוד הצלחת הספר הזה והשפעתו גדולה על
העם במשך כמה דורות.
החיים בירושלים באותה תקופה היו קשים מאוד ומי שיכול היה ברח
מהעיר. הסיבה לכך היה המושל שלה אבן פארוך, אשר זכה במשרה,
כנהוג בתקופה זאת, אחרי ששילם לשלטונות  את המחיר הגבוה ביותר.
ברור, שבהיותן מושל שאף מיד לקבל בחזרה את הכסף שהוציא,
ובנוסף לכך, לקבל יותר. זאת עשה על ידי הטלת מיסים כבדים ואף
מאסרים ללא סיבה של אנשים מכובדים, שהקהילה הייתה פודה אותם
תמורת כופר גבוה. כך גם נאסר השל"ה ואחרי שנפדה ברח לצפת וגר
בה שלוש שנים. מצפת עבר לטבריה, בה גמר את חיבורו הגדול, "שני
לוחות הברית", ושלח אותו לעיר פראג. הוא נפטר בטבריה בשנת 1630
ונקבר על יד קברו של הרמב"ם.
זהו! ר' ישעיה הורוביץ, המכונה "של"ה הקדוש" על שם ספרו: "שני
לוחות הברית".
לאחר שהייתה לכם סבלנות להיות תלמידים טובים, מגיע לכם פרס.
אגדה על רקע היסטורי, איך היצול החלול הכשיל את השל"ה הקדוש.



                                           ג
כשמתה על רבי ישעיה הלוי הורוביץ, הוא השל"ה הקדוש, אשתו,
החליט הרב של פראג וראש הישיבה, שעתה הגיע הזמן לעלות לארץ
הקדושה, שכל ימי חייו הייתה במרכז מחשבותיו, חלומותיו ומקום
יחידי בעולם, בו יכול היה להתמסר לחיבורו של ספרו הגדול, שבמשך
שנים אסף חומר לכתיבה. החליט ומיד החל להתכונן לנסיעה הארוכה
ומייגעת. היום אפשר לסדר את המשימה תוך שבוע ימים. דרכון ממשרד
הפנים, (אם אין שביתה או אפילו עיצומים), כרטיס בסוכנות "אל
על" ותוך כמה שעות הוא נמצא בלוד ומשם במונית לירושלים. אין
בעיה! אך בימים בהם  רבי ישעיה הורוביץ חי, לא חלם אף איש,
(מלבד אולי ליאונרדו דה וינצ'י), על מטוס או רכבת מהירה ואפילו
על מונית פשוטה. כל מה שיכול היה לעשות, קנה עגלה וסוס בריא,
שיהיה מסוגל להעביר אותו מפראג לאיסטנבול, בירת התורכים ושם
נפרדים מהסוס ועולים על האונייה ששטה ליפו, שהיא שער הארץ. אך
לפעמים אסרו התורכים, מתוך חשש, שהיהודים רוצים להשתלט על מחוז
פלשתינה ולהפוך אותו למדינה יהודית אוטונומית, כניסה לפלשתינה,
ולכן נאלץ היה הרבי לנסוע לדמשק או לחלב, בתור תייר ומשם שוב
לנסוע בעגלה ליפו ומשם  לירושלים.
אחרי שקנה לו עגלה וסוס חזק, בריא ושקט, לקח לו את  שוחט עירו,
ר' שמואל, שהיה ידוע כאיש ישר, אלמן מאשתו, שלא הצליחה ללדת
אפילו בן אחד, שיאמר אחרי מותו 'קדיש'. איש זה, שנוסף על עוף,
שישחט לו בשבתות ובחגים נועד לשמש לו עגלון, שלו מסר הרבי את
סודו הגדול.
במשך שנים חסך כל כסף שצבר בהיותו רב בערי אירופה ועתה בצאתו
לכל מקומות מסוכנים, כשמאחורי כל עץ או אבן שרצו שודדי דרכים,
שעלולים היו להפשיט את בגדי הנוסעים, כדי לזכות בכספים שלהם,
ניצל הרבי את מגוון הסחורות של הצועני, שפעם בכמה חודשים היה
מופיע בפראג כשעל דבשתו של הגמל הכעסן כל מיני סחורות מוזרות,
שלא נמצאו אצל סוחר פשוט. מקלות הליכה תמימים, שאחרי שסובבת את
הידית וניתקת אותה מהמקל, הפכה הידית לניצב של פגיון או אפילו
חרב צרה וחדה. אך בעיקר התפרסם במבחר יצולים חלולים, בכל אורך,
עשויים מבמבוק (או חזרן) הצומח בהודו, יפאן וסין. הצועני נשבע,
שקנים אלה, בעלי עובי שונה, קנה מסוחר מציילון, שעובדיו ניסרו
אותם ביער טרופי, השורץ חיות טרף.
בדק הרבי את הקנה הארוך והחלול והחליט שהוא ישמש יצול לעגלה
שלו. אך בטרם חיבר אותו לעגלה  נטל מתוך המחבוא את  מטבעות
הכסף וזהב, שחסך ודחס אותם לתוך היצול. אחרי שמילא את היצול עד
תומו, סתם את הפתח בדונג, החליק אותו וצבע, עד שלאיש לא היה
עולה על דעתו, שזהו יצול מלאכותי. עתה, אחרי שהבטיח את  עתידו
הכלכלי בארץ, שאין להרוויח בה פרוטה ואברכים חיים מהכסף
שמקבלים מהגולה, החליט להקים ישיבה משלו ולפרנס תלמידים חסרי
יכולת לשלם. הוא קרא לשוחט /עגלון ומסר לו את היצול, על מנת
שיחבר אותו לעגלה.
תוך ידיעה, שהעגלון שלו הוא איש ישר, הסביר לו, שהכסף שביצול
נועד להקמת ישיבה לתלמידיו וכלכלה לשניהם בארץ ישראל, עד סוף
ימי חייהם.
וכדי להימנע  מהפתעות, (גניבת העגלה עם היצול היקר) הסכימו
שניהם, שבמקרה שיגיעו לאכסניה, בה אפשר לישון, יישן בתורנות רק
אחד ואילו השני יבלה את הלילה בעגלה. אבל במציאות קשה היה
לשמור על הסדר זה. במשך שבועות, חודשים, נמשכו בדרכים-לא דרכים
לעיר היעודה ובכל עיר או קהילה, יצאו לקראתם נכבדי קהילה
והזמינה אותם לביתם, ואילצו אותם ללון בחדריהם הטובים ביותר.
וכאשר שמעו מפי הרב הדגול שברצונו לייסד בארץ הקודש ישיבה
בשביל תלמידים מעטי יכולת, לא היה ביניהם איש, שלא פתח את
ארנקו, כדי להשתתף בהקמת הישיבה. יש שהשבת הייתה מתקרבת ואז
נשא הרבי דרשה, שעוררה התלהבות אצל הקהל, שכיבד אותו ואת
תלמידו הכישרוני במאכלים נבחרים. היום כבר לא ברור באיזה ישוב
הביע מישהו דעה, שהעגלון המתנדב הוא בעצם תלמידו הטוב ובבואם
ארצה ישמש עוזר לרב בישיבה. כה וכה ר' שמואל השוחט והעגלון
נהפך לתלמיד חכם ומצטיין ונתקבל אף הוא בכבוד ולא היה צורך
לנגוע באוצר שביצול.
אך כאשר התקרבו לסביבות איסטנבול אירעו להם שני דברים לא
נעימים. לפתע מזג האוויר שהיה נוח השתנה. מאי שם הגיע לפתע על
כנפי רוח חום ומחנק, שבמשך מאה שנים תושבי המקום לא זכרו אותו
וצריך היה בלי הרף להשקות את הסוס ואף להרטיב את עורו. נוסף על
כך, על אף הסברים מדויקים של מארחיהם, איבדו לפתע את הכיוון
ובמקום דרך חלקה, שסללו הביזנטיים, התפלגו לפניהם שלושה
שבילים. וכאשר עלו על אחד משבילים, שסללו אותו עזים ואחר כל
חמורים, החלה העגלה לקפץ מאבן לאבן, לחפש מעבר בין השיחים
שהגיעו מצדדי הדרך כמעט לאמצע. אחד מעובר אורח הסביר להם בשפת
ציורים על האדמה, שזהו קיצור דרך להולכים ברגל לסטמבול ובמקום
10 ק"מ הוא נמשך רק 2 או 3.  הם ירדו מהעגלה, כדי לעזור לסוס,
וכעבור זמן קצר נתגלו להם הבניינים הראשונים של העיר.
עתה תמו הנדודים  בדרכים לא דרכים בעגלה. מכאן יעלו על הספינה
המפליגה לארץ הקודש. בטרם ניגשו לשוק, כדי למכור את העגלה ואת
הסוס, ניגש הרבי ליצול, על מנת לפתוח אותו ולהוציא ממנו את כל
המטמון החבוי בו. ניגש, התבונן והנה אין פקק השעווה במוט
והיצול כולו ריק. אף פרוטה לא הייתה בו.
הוא הביט עוד פעם, כלא מאמין למראה עיניו ואחר כך אחז בראשו
והצטעק תוך כאב: "גוולד, יהודים, גוולד, איך אגיע לארץ הקדושה?
ומה אעשה בה בלי כל הכסף, שאבד? אין זאת כי הקדוש ברוך הוא
העניש אותי, על שהזדקקתי לארוחות של אנשים זרים, טובי לב ואף
קיבלתי מהם מתנות להקמת הישיבה, כשהיה לי די והותר. ומה אעשה
עכשיו ואני בעיר נוכריה? מה אגיד להם, כ שיבקשו תשלום מראש?
שאני רבי ישעיה הורוביץ, המתכונן לעלות לארץ ישראל, כדי
באווירה שלה הקדושה לגשת לחיבור  הספר?"
כבר כעבור דקה  גז עניין תשלום באכסניה וצצה מחשבה, אשר עד יום
בו עזב את העיר, הטרידה אותו, כמו זבוב עוקצני, שבשום אופן אי
אפשר להיפטר ממנו:
"מי יכול היה להוציא את הכסף מהיצול? איש מלבדי ומלבד השוחט,
לא ידע על הכסף הנמצא ביצול! כן, בלי כל ספק, השוחט! אמנם הוא
נחשב בעירו כאיש "ישר וכשר" ואף אביו ר' זלמן שימש מופת לחיי
יושר, אך אין זאת כי המטמון הרב, כסף וזהב, העביר אותו על דעתו
והניע אותו לעבור על "לא" המפורש. מיד אחרי שהגיעו אל המלון,
המנוהל על ידי בן דתו, קרא את השוחט לחדרו ובלי כל הקדמות ופתח
בקול נמרץ:
"ר' שמואל, הרי ידוע לך שאין דבר שנסתר מעיני ולא במקרה שימשתי
דיין במקרים המסובכים ביותר, אך במקרה זה אין שום מסובך והכל
ברור. עליך להתוודות ולגלות לי, היכן הסתרת את הכסף. כן, אל
תביט עלי בעיני עגל. אתה הוא שהוצאת  מתוך היצול את הכסף. רק
אתה מלבדי ידעת מה נמצא בתוך היצול החלול. אתה ולא אחר. אם כן,
נשכח את רגע החולשה. השיבה לי את הכסף ולא אגלה לאף איש, מיהו
שליווה אותי במשך ימים רבים, בילה אתי כשווה בשווה ובסוף בגד
בי. עתה, לך תביא את הכסף. אני מחכה כאן בחדרי."
נרעד כולו ר' שמואל, פניו הלבינו (מכעס? מבושה?): "רבי,
השומעות אוזניך את מה שאתה אומר? אני ששירתי אותך בנאמנות, לא
לקחתי אפילו אגורה מכספך, בלי רשותך? הריני נשבע לך בכל קדוש
לי, בזכר אשתי הקדושה, בבריאות שלי, שלא לקחתי ממך אף פרוטה.
תפתח האדמה תחתי ותבלע אותי, אם שיקרתי. לו שמע זאת אבי ר'
זלמן זכרו לברכה, היה מתהפך בקברו ובוכה. בנו ר' שמואל נאשם
בגניבה!"
"זה הכל יפה, אני ממש מתרגש למראה דמעותיך, אבל אני ראיתי כבר
שחקנים טובים ממך. גמרנו עם המשחק. בהתחשב עם העבר שלך בלי
דופי לא אטיל עליך עכשיו כתם. לא פעם נתקלתי בצדיקים, שלפתע
המלאך השחור פיתה אותי והם נכשלו. כל בן אנוש עלול להיכשל ואני
מבין זאת, אך מי כמוך יודע, למה נחוץ לי כסף, שתוך חולשה שתקפה
אותך, נטלת. אם הסתרת את המטמון בתוך הבור, אתן לך רבע, חצי
שעה. לך תחפור במקום הידוע לך ותביא לי ואז אבקש מקדוש ברוך
הוא, שישכיח מראשי את כל הצער שגרמת לי".
"רבי, אתה ממש גורם לי עוול בדבריך. אני נשבע לך באלוהים ויכול
לשוב על השבועה לפני ספר תורה פתוח בבית הכנסת..."
"שתוק פושע! איך אתה מעיז לשאת את שם אלוהינו לשווא? מחלל השם!
מי לוקח לו לעד את בורא העולם? פושע, כן פושע נבזה, הפוגע
ביתומים ובילדים מסכנים, הצמאים ללמוד תורה. הבוז לך. עכשיו לא
אחכה. אני רוצה מיד שתחזיר לי את הכסף. מיד!"  
וכדי להדגיש את הפקודה הלם הרבי באגרופו על פני השולחן. מיד
הגיב ר' שמואל ואף הוא הלם באגרופו על פני השולחן:
"ככה זה רבי, שבטעות קוראים לו רבי, אם אני נשבע באלוהים,
שלעולם לא הייתי עושה, אתה מעיז לא להאמין לי. דרשן נאה,
שתמורת מילים יפות שהוא משמיע לקהל, לא מתבייש לקבל נדבות
בשביל יתומי ירושלים, לאכול על שולחנם, בלי לשלם להם, כשבתוך
היצול שמכר לך גנב צועני, היה לך כסף, שאמרת, שהוא יספיק עד
סוף ימי חיינו. אני מצטער שנשבעתי באלוהים. עוד לא אשבע, תעשה
מה שאתה רוצה לעשות. לא אני צריך להתנצל. אני חוזר על מה
שאמרתי: "לא נגעתי באף פרוטה שלך, לא פתחתי את היצול, יש לי
מקצוע, שיכול לפרנס אותי ואם ארצה לנסוע לארץ הקדושה, אסע
בכספי שאחסוך."
"אתה לא תיסע לארץ הקדושה, כי היא תוקיע אותך, כפי שהוקיעה את
שונאי ישראל. אם אתה גיבור כזה בפה, החזר קודם את כספי, פושע,
פושע שכמוך!"
"אתה פושע, רבי המתהדר באצטלה שלו וגורם עוול לחפים מפשע. כן,
אתה פושע!!"
באותו הרגע נפתחה הדלת, מבלי שאיש ידפוק. באיי המלון, השכנים
ועוברים על יד הדלת, נעצרו לשמע צעקות והקשיבו תוך דריכות
לוויכוח בין הרבי המכובד והפושע, שגנב ממנו את כספו ועתה
כשגברו הצעקות והייתה סכנה, שהרבי עלול להיפגע, החליטו
להתערב.
הטיפו אף הם לר'  שמואל מוסר ותוך הבטחה, שהדבר לא יתפשט בתוך
הקהילה יעצו לו לחזור בו ובשקט, בלי בעיות להחזיר לכבוד הרבי
את כספו. ואילו ר' שמואל עונה בשקט: "אין לי מה להחזיר לו. לא
לקחתי ממנו אף פרוטה שחוקה!"
"שימו לב לקור רוחו, ממש פושע מקצועי ועם יצור כזה צריכים
לישון תחת גג משותף. לפי דעתי, צריכים להשליך אותו מבית המלון.
שיישן על האדמה בחוץ, כמו כל יצורים מסוגו."
"כן. רק תנו לו לעזוב את בית המלון ומיד יעוף, כמו ציפור. בכסף
שברשותו, כל בעל סירה יעביר אותו אף באמצע הלילה וכשיהיה מעבר
לבוספורוס או בכפר כלשהו באנטוליה, תוכל לחפש אותו עד בוא
המשיח".
"אין ברירה, אדוני הרב, צריך למסור אותו לרשות ושם 'ישיר' כבר
איך והיכן הכסף ויתחנן להשיב אותו."
"אצלנו לא נהוג למסור דינו של יהודי לידי נכרים", התנגד הרב.
"אצלכם, אבל אצלנו יש חוק, משטרה, בית המשפט ובעד דברים כגון
אלה, מעלים פושע, אף אם יודה, על עץ גבוה."
כאילו, כדי לאמת את דבריו, התפרץ לחדר שוטר תורכי, כשחרבו
שלופה :
"אף אחד לא יזוז ממקומו! מה הרעש הזה בבית המלון, שבחרתי בו?
ומה האסיפה הזאת בתוך החדר? האם אתם לא יודעים את החוק, האוסר
על אסיפת גברים פוליטית?"
"זאת לא אסיפה פוליטית, אדוני השוטר. כאן מדובר במעשה פשע.
עברנו כל אחד לחוד בפרוזדור ושמענו, כמו אדוני השוטר, רעש,
ריב, קולות מורמים בתוך החדר הזה. עוד מעט ירצח איש את רעהו.
פרצנו פנימה, כדי לעזור למותקף והתברר לנו, שמאיש המכובד הזה,
הרבי הידוע בכל אירופה לקח הלז, העומד כאן את כספו..."
"מה זה לקח? גנב או שדד בכוח?" חקר השוטר.
"גנב! גנב! פשוט גנב!" קראו הבאים במקהלה.
"לא לקחתי שום כסף", צעק ר' שמואל.
"שקט, שיהיה", צעק השוטר ומיד השתרר שקט.
"הרבה כסף לקח?"
"הרבה, הרבה, מטבעות כסף וזהב!"
"והוא תפס אותו על חם?"
"לא, הוא לקח, הסתיר באיזה מחבוא ומכחיש, הוא מעיז להכחיש."
"מכחיש, אתה אומר, אז זה עניין של הרשות. מיד אמסור למחלקת
החקירה. שאף אחד לא יזוז ממקומו ואתה", פנה לר' שמואל, ספר
לאדון רבי, היכן נמצא כל הכסף, אחרת תעלה גבוה גבוה, והצביע על
צווארו.
לא חלפו כמה דקות ובאו ארבעה חיילים עם מפקדם, כפתו אותו
והורידו אותו לבור עד יום המשפט.  השופט, שלא היה מקומי ולא
הציע לסנגור לפדות את האסיר תמורת סכום כסף ניכר, ודן אותו לפי
החוק, לגבי הגנבים ובפרט כאלה שמעלו באדון שלהם למיתה בתלייה.
כששמע הרבי, שבגללו יומת יהודי  בארץ נוכרייה, הצטער מאוד והלך
אל עשירי העדה, והתחנן לפניהם, שיחוסו על המסכן ויצילו אותו
ממות.
כיבדו העשירים את רצונו של השל"ה, ניגשו אל הרשות, לא חסכו את
כספם והצליחו לשכנע את הדיינים, שימירו את פסק דין מות בכריתת
אחד העברים.
באותו הזמן התעניין אחד הסוכנים לגבי הפלגה אחת האוניות ליפו
וכשנודע לו, שמחרתיים בבוקר, מיהר להודיע לרבי, שיתכונן ולא
יראה את הפגם בגופו של יהודי, עקב תלונתו. ביום הפלגתו של
הרבי, התאספו במזח המוני המונים, חסידי הרבי, אף מהעיירות
השכנות ואחרי ששמעו על אסונו של הרבי, הביא כל אחד בסל מזון,
שיכול היה להספיק לרבי, לו נסע לסוף העולם. הספינה הפליגה
ובבור העמוק וצר, נשאר ר' שמואל תוך ציפייה לעונשו.
והנה קרה נס, ממש נס מהשמים. אף אלוהים לא היה מוכן לפתרון כזה
ומאידך גיסא לא יכול היה להעניש את הרבי המפורסם בכל אירופה
ולכן עשה נס.  לא חלפו יומיים מאז הפליג הרבי, שחשד בעגלונו,
החף מפשע  ובאחד מבתי המלון המפוארים ביותר הופיעו שני עוברי
אורח כשבגדיהם המרופטים מאובקים. כל אחד מהם אחז בארגזון נעול
על מנעול קטן וידית מעור של צבי. הם דרשו להכין להם שתי
אמבטיות עם מים חמים ולהכניס אותן לחדרם. הביט עליהם בעל המלון
בפליאה ושאל אותם, אם הם יהיו מסוגלים לשלם תמורת מעשה זה יוצא
דופן בתשובה פתחו השניים את ארגזונים שלהם והנה בתוכם ערמת
מטבעות כסף וזהב.
"האם מטבעות אלה יספיקו גם תמורת ארוחה דשנה?" שאלו תוך צחוק.
"בהחלט, רבותיי", השיב בעל המלון ושלח מיד את עוזרו לגשת לרשות
ולספר להם.
לא חלף רבע שעה וכיתת חיילים פרצה לחדר ומצאה את העשירים
ישובים בנחת בתוך גיגיות ומשוחחים בעליצות.
"לצאת מיד מתוך הגיגיות! להתלבש, אבל מהר!"
"אבל אנחנו טרם גמרנו ואנו מסוגלים לשלם בעד הרחיצה. בעל המלון
ראה!"
"גם אנו רוצים לראות! מהר, אמרתי", קרא מפקד הכיתה, כשהוא
מנפנף מעל ראשם בחרבו החדה.
כאשר הגיעו לרשות, סיפרו שניהם לחוקרים סיפור מוזר ולא יאומן.
במרחק כמה מילים מאיסטנבול מפוזרים בדרך מטבעות זהב וכסף.
במקום אחד היו מונחים, כאילו מישהו רצה לסמן את הדרך שבה הלך.
במקום אחר מצאו גללי סוס ואז ידעו שכאן עברה עגלה. ליד גללי
הסוס גילו ערמת מטבעות זהב..."
"ליד גללי הסוס? כלומר הסוס חרבן מטבעות זהב. הלוואי וגם לי
היה סוס כזה", התלוצץ החוקר הראשי.
כה וכה חיברו חוקרי הרשות אחד לאחד והשוו את סיפורם עם סיפורו
של העגלון הכלוא בבור, שהיצול של העגלה היה חלול ולתוכו הכניס
הרבי את המטבעות שחסך, על מנת שבעזרתם להקים בית ספר ליתומים
ב'ג'ונד' (מחוז בתורכית) פלסטין. עתה חקרו את ר' שמואל, שסיפר
להם, שטעו בדרך ובגלל   זה נסעו בשביל, שהקפיץ את העגלה.
"אם נסכם ונשווה את העדויות של העגלון עם עדותם של שני ברנשים
אלה, שרצו להשתלט על רכושו של הרבי, נגיע לידי המסקנה, שהעגלון
לא היה אשם. ניקח בחשבון את שני הימים החמים שפקדו אותנו, את
פקק השעווה שנמס בחום, את העגלה המקפצת כמו עז בשביל, מלא
אבנים. כל אלה גרמו לניתוק הפקק, שברנשים אלה מצאו אותו ושמרו
עליו, מבלי לדעת מה טיבו.  בהמשך ניתוק הפקק, השתחררו קודם
מטבעות כסף בודדים ואחר שנעלם הלחץ נשפכו ערמות שלמות של
מטבעות כסף וזהב. אין ברירה, צריכם לסמוך על פסק דינו של כבוד
השופט, אך קודם כל נספור במה מדובר. את המפתחות לארגזונים,
בבקשה!"
"אבל אלה אנחנו מצאנו ולא לקחנו מאף אחד והם לפי ההיגיון שלנו"
מחאו שני עוברי אורח.
"זה יקבע כבוד השופט, אבל בטרם נמסור לכבוד השופט את שני
הארגזונים היפים, נוריד לפי הנוהג המקובל, שליש אחד תמורת
עבודתנו, חקירה מאומצת ומשלוח שני עובדים, שצריכים לאמת את
סיפורכם וסיפור של היושב בבור ואולי אף הם ימצאו מטבעות כסף
וזהב."
פסק דינו של השופט היה מהיר: חציו של הסכום יימסר לנציג
הממשלה, כלומר לשופט, כתשלום קנס על  חוסר זהירות וטיפול לא
נכון ברכוש, שנועד להקמת בית חינוך לילדי אזרחים של האימפריה
העות'מאנית ואילו החצי השני יישמר באוצר הממשלה, ויימסר לבעל
הכסף, אם אי פעם יבוא לאיסטנבול וידרוש את כספו.
כשהגיעה לאוזני הקהילה הידיעה על שני בעלי הרכוש של הרבי ובפסק
הדין, שמחו מאוד, שלא  נמצא בקרבם גנב יהודי, אבל פסק הדין של
השופט, קבע שיכרת תנוך אוזנו השמאלית, לאות האשמה שהוטלה עליו.
תנוך אוזנו נכרת ור' שמואל יצא לחופשי, כלומר לרחוב. רצו פרנסי
הקהילה לשמח אף את הרבי ולהודיע לו, איך בא קץ לשערורייה והכל
נגמר לשביעת רצונם של כולם, אך  באותו הזמן הייתה כבר האונייה
הרחק בלב הים  ועדיין לא עמדו לרשות בני אדם טלפונים ניידים,
סלולרים משוכללים, המראים לשומע, מי מדבר ואפילו תמונתו של
המדבר, טלפונים רגילים, שצריך קודם לסובב את החוגה, טלגרף
ואפילו לא סימני אור או עשן למרחק כזה ובאין ברירה מסרו בידי
שליח מארץ הקודש, שבעוד חודשיים ישוב לקהילה שלו  בחברון, מכתב
מפורט, כשהם מוסרים לשליח מצווה סכום נכבד, תמורת טרדה במסירת
המכתב תוך נסיעתו מחברון לירושלים, בה ישב השל"ה הקדוש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זאת היתה קבוצה
סופית! אני
נשבע! אפשר היה
להזניח אותה!"


פיסיקאי פצצת
הגרעין הראשונה
מנסה להתמודד עם
נקיפות המצפון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/03 20:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה