דוד נניק / חלון ראווה |
בן ערובת ארובות העיניים
רק לרגע אסור.
אם איני יכול לטעום משפתיה
לפחות אביט בהן מחלון ראווה
ואחוש ברעב הזה -
הבועט במערבולות מעמקיי.
חיוך קטן
פורץ ממבוכי מבוכתו
כשכחול וחום נפגשים,
חומות נבנות ומתפרקות
מתרפקות על זכרונות
השזורים בחוט של עצב.
כפות ידיי מבטי מחבקות אותה
עת אצבעות מבטה פתוחות כתמרור עצור,
והנה היא הולכת
מסובבת גבה
ופניה שוב הופכות
לזכר אשליות ותקוות
התלויות כעלים לפני השלכת -
לפני ההשלכה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|