לפני שבוע וחצי נזכרתי בשושו הדובי שלי שכל כך אהבתי.
הייתי אז ילדה קטנה בת 4 וכל היום הסתובבתי רק איתו.
לא הסכמתי לשחק עם הבובות האחרות.
שושו היה כבר ישן כי לפני שהוא היה שלי הוא היה של אחי הגדול,
אבל זה לא הפריע לי להיקשר אליו. אפשר להגיד שאימצתי אותו.
הייתה חסרה לו עין וגם התפרים שלו החלו להיפרם, אבל לי זה לא
הפריע.
יום שבת אחד נסענו לים והזמנתי גם את שושו לבוא איתנו, הוא פחד
להישאר לבד בבית והוא שמח לבוא הוא אהב שמש.
את אותו יום שבת אני לא אשכח.
חשבתי ששושו יודע לשחות אז לא הבאתי לו גלגל אבל ברגע ששושו
נכנס למים הוא טבע ונסחף. אפילו לא הספקתי לקרוא לעזרה.
יצאתי מהמים וישבתי על שפת הים וחיכיתי... אולי או יחזור או
שהגופה שלו תסחף אל החוף.
ואז היה כבר מאוחר השמש התחילה לשקוע אמא ואבא אמרו שכבר צריך
ללכת שאבא עייף הוא צריך לקום מחר מוקדם לעבודה.
לקח להם שעות להזיז אותי משם ואני רק צווחתי ובכיתי שאני לא
זזה עד ששושו לא חוזר, כל הדרך  חזרה המשכתי לצווח עד שלבסוף
נרגעתי קצת, ואז אבא הסביר לי שאני לא צריכה להיקשר לדובי שזה
שטותי כי דובים באים והולכים ושמחר הוא יקנה לי חדש ובינתיים
אני יכולה לישון עם בובה אחרת.
ומאז הבנתי באמת שהייתי דפוקה. פתאום נפתח לי עולם שלם שלא היה
קודם. פתאום ראיתי שיש בובות יפות יותר ממנו ובמצב הרבה יותר
טוב.
למחרת אבא חזר מהעבודה עם 3 דובים בשבילי ואמר: "אם יקרה לאחד
משהו תמיד יש לך עוד. ואם שלושתם ימאסו עלייך אפשר לקנות
חדשים."
שמחתי. הרגשתי מטומטמת שכל הזמן הזה בזבזתי רק על דובי אחד.



לפני כמה ימים נזכרתי בחולצה הירוקה שלי שאהבתי כל כך קיבלתי
אותה במתנה ליומולדת 7.
היא הייתה ירוקה עם ציור של ילדה ובלון.
תמיד הייתי מבקשת מאמא שתשים לי אותה.
וכשהיא הייתה בכביסה הייתי עצובה כי רציתי ללבוש רק אותה כל
הזמן.
יום אחד רבתי עם חגית והיא דחפה אותי על שיח והחולצה נקרעה
והתלכלכה בדם.
לי זה לא הפריע. אבל אמא התעקשה שצריך לזרוק אותה ושאני לא
יכולה ללבוש אותה ככה.
כעסתי על אמא .
אבל אבא הסביר לי שככה זה ושדברים לפעמים נהרסים וצריך לקנות
חדשים ושלפעמים זה טוב שזה קורה כי צריך לחדש מידי פעם. עדיין
הייתי עצובה אבל הבנתי אותו.
למחרת הלכתי עם אבא לקניון וקנינו לי חולצות חדשות ואבא אמר
"זה טוב לחדש מידי פעם אי אפשר ללבוש כל פעם אותו דבר צריך
להתחדש." ואני שמחתי כי קנינו חולצות ממש יפות ואז הבנתי
שהייתי טיפשה קודם כי יש עוד מלא בגדים יפים אז חבל להיקשר כל
כך לחולצה פשוטה אחת.

גדלתי והבנתי סוף סוף שאין לי מה להיקשר לדברים כי דברים
מתיישנים ונהרסים וצריך לחדש מידי פעם.
כמו שאבא היה אומר: "דברים באים והולכים, לפעמים זה אפילו טוב
שמשהו נהרס זה רק סימן שהוא ישן, ושהיה צריך כבר להחליף
אותו".



אתמול כשחזרתי מבית ספר ראיתי את אמא בוכה.
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה נבהלתי מאוד.
והתחלתי גם מרוב בהלה. ואז היא סיפרה לי שלאבא קרתה תאונה
ושהוא מת.

הייתי מופתעת!
לא האמנתי שבגלל זה בכינו.
ואז אמרתי לה "אמא, אל תבכי בגלל שטויות. זה כנראה סימן שאבא
היה כבר ישן וצריך להחליף אותו. אל תדאגי מחר נמצא לנו אבא חדש
אפילו שלושה..."