דוד נניק / זרות |
עם כלים שאיני מכיר
ניגנו לי רגש ששכחתי,
סימטאות הקיפו את לבי
ובמרפסות חדריו צעקו נשים
בשפות שונות ומשונות
לקול מרזב דמעות דולף.
זרות
שזורה חבלי פחד
כותשת את מהותי לאבקה
הנישאת בקרני שמש אחרונות
אל כל עבר
מעכירה את מי הנהר.
ברכבת התחתית
מחטיא את מטרתי
ושוקע בזכרונות
במקום בשיכחה.
עולה מבטן האדמה
אל כל קולות הראש
וזעקות השכל הכושל והמכשיל
ואין תרופה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|