באותו זמן כשהייתי שם וישבתי על הסלע.
הים היה כחול, כל כך כחול שהשמיים נבלעו בתוכו ולא ידעת מה
השמיים ומה הים.
כוכבים כבר התחילו להראות במיטב הדרם.
הסתכלתי למעלה, וחיפשתי את הדובה הגדולה - ונזכרתי בו.
הוא לימד אותי איך היא נראית ומאז אני תמיד מחפשת אותה, כנראה,
בניסיון לראות אותו.
מתחת לסלע שישבתי עליו המים געשו. אך משום מה הייתי יבשה לגמרי
- כאילו מישהו שם שומר עלי כדי שלא הרטב ויהיה לי קר.
הסתכלתי קדימה - ל"סוף" הים. השמש כבר הייתה חצויה לשתיים.
החצי הראשון היה בשמיים והחלק השני ב"תוך" הים.
כאילו רבו עליה השמיים והים. ואז מצאו להם פשרה - מתי היא
תהייה שלהם - ביום או בלילה.
ופתאום בלי לדעת למה ואיך, נזלה לי דמעה, ואיתה ביחד עוד
רבות.
מישהו רואה אותי שם למעלה ורואה את הסבל והאבל שאי גורמת
ומחזיר לי באותו המטבע.
החיים עוברים לי מול העיניים- כל מה שקרה ב-15 השנים האחרונות,
רק שהפעם לא ראיתי את חברי הטובים צוחקים או את הורי מחובקים,
ראיתי סבל! סבל כל כך נורא שעברה בי צמרמורת!
לא יכולתי יותר ! הוצאתי מתוך הנעל אולר ופתחתי אותו.
לא חשבתי שאני יחזור על זה, אבל לא יכולתי להחזיק יותר מעמד.

טיפת דם זלגה למים ונשטפה עם הזרם. ואחריה עוד טיפות שצבעו את
הים באדום.
התחלתי לבכות, ולא בגלל הכאב, אלא בגלל שידעתי. ידעתי.
וזה פשוט נחת לי ככה. בלי שביקשתי. לא רציתי לדעת...
לדעת שאת חיי אעבור בידיעה שאהבתי אליו היא לשווא.
שהוא בחיים לא יוכל לאהוב אותי. שלנצח נהייה יריבים.
שהאהבה שלנו הפכה לשנאה, לפגיעה, לכאב.

הדם כבר הפסיק לנזול.
הכנסתי את היד לתוך המים, שלא ישאיר סימן- שירפא מהר.
אבל עדיין יהיה סימן, כמו האחרים.
כמו האחרים שבכל יום, בכל שעה, בכל דקה, מזכירים לי את הסבל
שאני גורמת ואת הכאב הנצחי שהשארתי בלבבות של אחרים.
בחיים אני לא יוכל לשכוח את זה. זה יישאר איתי לנצח!
לנצח.

התרוממתי.
הירח ברקיע האיר, האיר עלי, האיר על אשת השטן- המוות.
והכוכבים יחד איתו. בהו בי והאירו עלי באורם החזק והמכאיב,
מזכירים לי את מה שגרמתי.
הסלע שעליו עמדתי היה כבר חלק, ורק אני הייתי יבשה.
לקחתי את זה כסימן.
וקפצתי.
קפצתי בשביל לשכוח. בשביל לא להרגיש.




המים געשו.
השמיים היו מלאי כוכבים.
הירח האיר ממעל.
והים היה כחול, כל כך כחול שהשמיים נבלעו בתוכו ולא ידעת מה
השמיים ומה הים.