השאלה היא מה באמת קורה פה. כלומר, מה זה כל זה? מין בדיחה
מוזרה? בשעות הקטנות כולם כבר עייפים ולאף אחד אין כוח לבדיחות
עלובות כאלה. עוד שאלה היא, איך בדיחה כזו עלובה שרדה כל כך
הרבה זמן? לא קטלו אותה כבר? אין בה אף טיפת הגיון אחת!
וההומור בה כנראה בלתי נראה כי אפילו צל של חיוך לא עלה על
שפתיי.
זאת בדיחה עצובה. היא צוחקת על עצמה, ולא אכפת לה. היא צוחקת
ובוכה, כי זה עצוב. גם אותי זה מעציב, כי מה יותר מעציב מלצחוק
על עצמך?
אז אני צוחקת. צוחקת ובוכה. ועבר שבוע, ואני עדיין בוכה, לא
יכולה להפסיק, הבדיחה הזו ממש קרעה אותי, שפכה אותי על הרצפה,
שמישהו יביא סמרטוט, בבקשה!
אתם יודעים מה, צריך לשים את הבדיחה הזאת בספר שיאי גינס.
למה?! כי מישהו שמע אי פעם בדיחה כזאת עצובה? זה כמו ילד עם
עוד רגל או יד, או מחוש או זנב. נו, אז צריך לתעד את זה, זה
משהו של פעם בחיים!
מה, אתם לא מסכימים? לא נראה לכם?! תגידו לי, שמעתם פעם בדיחה
עצובה? אה, הנושא שלה לא נראה לכם? אבל זה כל הקטע! כי הרי, מה
יכול להיות יותר עצוב מבדיחה עלינו?