בשניה הראשונה שראיתי אותו, הבחנתי שמשהו בו השתנה. אחרי תשעה
חודשים של ציפייה - הנה, הוא חוזר לי שונה...
הסמים לא עשו לו טוב... דפקו לו את הראש, עכשיו הוא מדמיין
שהוא דג. עושה תנועות כאלו עם הפה, ואני סבלני. או משתדל
להיות. מאכיל אותו באוכל של דגים שלוש פעמים ביום, ממלא לו את
האמבטיה במים פושרים, כי ממים חמים הוא נלחץ.
כשאני לוקח אותו לים הוא מאושר, משחק משחקים של חולה-גוסס-מת.
ואני רואה אותו צף על המים. מסמל לי שזה סוף המשחק.
אז אני מושך אותו החוצה, מנסה להנשים אותו דרך הפה הקטן שלו
ויודע שעכשיו הוא מרגיש כמו דג קטן. הוא פוקח את העיניים
הקטנות שלו ומסתכל עלי בפליאה, כאילו הוא לא מכיר אותי, כאילו
לא גדלנו יחד כל חיינו. אומרים שלדגים יש זיכרון של כמה שניות,
ועכשיו הוא דג. אז הוא מסתכל בפליאה.
ואני מבין. כמו תמיד, ומחייך חיוך חמים, אז הוא מחייך חזרה
ועושה בועות של רוק עם הלשון, ואני אחריו, עושה לו חזרה, כדי
שהוא ירגיש שהוא בסביבה מוכרת, שלא ירגיש שהוא מוזר.
בבית הוא מסתכל כל היום בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. ואני רואה
אותו נרעד כל פעם שמראים כרישים.
צבים הוא דווקא אוהב. במיוחד צבי מים, וכל פעם שמדברים עליהם
הוא מזיז את הרגליים בהתרגשות, מדמיין שהן הסנפירים שלו.
היום הפתעתי אותו. הבאתי לו תולעים לארוחת ערב, והוא, בחשש,
נוגס נגיסות קטנות, מחכה לקרס שתתפוס לו את הלשון. הוא בכלל לא
זוכר שעלי אפשר לסמוך. התעצבנתי. בשביל מה להתאמץ אם גם ככה
הוא לא יזכור שהתאמצתי. אז הכיתי בו עם פטיש. הוא פקח עיניים
גדולות והסתכל עלי מאוכזב. פותח וסוגר את הפה, כאילו מתאמץ
לדבר, אבל כלום לא יוצא. חוץ מכמה בועות ריקניות.
הוא החל לפרפר, דימם לי על השטיח החדש, ואני המשכתי להכות בו
עד שהוא הפסיק לפרפר.
חבל שלנקות דגים זה עסק כל כך מסובך, לא הייתי מתנגד לארוחת
ערב עכשיו. רק בלי הראש. העיניים תמיד הפחידו אותי.