נולדתי,
המילה הראשונה שאמרתי היתה "אמא",
"אבא" - "כלב",
זחלתי,
הלכתי,
"אהההההההה", צרחתי, "מה קרה ג'סי, חיתול, בוא נבדוק", "לא
אמא, זה לא זה", "אהה, אני יודעת חמוד, אתה רעב", "לא אמא, אני
חרמן".
הדחף לדעת, "מה זה?",
"איפה אני?", "מי אני?",
"מתי נגיע?",
"נו, אמא, תקראי לי בקול את התרגום, אני לא מבין אנגלית".

"אמא, אני יוצא, ביי",
"לא ג'סי, יש לך מבחן מחר והרבה שיעורים", אמר אבא,
"אל תחזור מאוחר, תזהר עם האוטו, היום הנהגים, אוי ואבוי".

מתחת לחופה הוא עומד, התרגשות,
"I do".

"אני גרוש+ארבעה",
"למה התגרשת?, היה לך טוב",
"כן, אבל רציתי הכל, היא לא היתה האהבה שלי".

"אבא, תראה את מי הבאתי לך, את הנכד הקטן שלך",
"איפה אני?",
"מי אני?",
"תאכל אצלנו היום?",
"אני רוצה ללכת, נו, בוא נלך הביתה", השבתי,
"אבל אבא... זה הבית שלך",
"לא", עניתי בתקיפות.


אם נציב הכל במשווה אחת נראה, כי תינוק=זקן.