בחוץ ירד גשם. כבר שלושה ימים שהגשם אינו מפסיק לרדת, כאילו
בבת אחת אלוהים נענה לתפילתם של אלפי מאמינים אשר קיוו לגשם,
קיוו למשהו שיבוא וישטוף את כל הזוהמה מהרחובות וינקה את
האוויר.

איתי סיים את ארוחת הבוקר - כוס קפה וסיגריה ונזכר בליל אמש.
אט אט פינו  אדי האלכוהול וכאב הראש את מקומם לכאב שמתחיל
בתחתית הבטן ומשתלט על כל החזה. אתמול נגמר לו עוד סיפור
אהבה.
בשבע בערב הטלפון צלצל ועל הקו הייתה איילת  "איתי, אני לא
יכולה להפגש איתך יותר",  זה כמעט כל מה שהיה לה להגיד. איילת
הוסיפה  "אני נוסעת לאיטליה לחופש אז אל תנסה ליצור איתי קשר".
איתי כבר מזמן הפסיק לחפש הגיון אצל נשים ובאהבה. חבר שלו
קובי אמר לו פעם "אף פעם אל תנסה לחשוב כמו אישה זה משחק אבוד
מראש." וקובי גם הוסיף "אם בחורה מגיעה למסקנה שהיא לא רוצה
אותך יותר אין טעם לנסות ולשכנע אותה, רק תשאיר אצלה את
הספק".
הגשם בחוץ המשיך לרדת ואיתי בהה בחדר. בקבוק טקילה חצי ריק על
השולחן, שני פילטרים מקרטון במאפרה ופתק שאיתי לא זכר שהוא כתב
אבל הכתב היה שלו, "הגיע הזמן לפרוש כנפיים ולעוף".  העיניים
של איתי נעצרו והתמקדו בפתק והראש שלו נדד אל הים.

איתי קם ורוקן את תרמיל הלימודים שלו. היום לא הולכים
לבית-ספר. הוא מילא טרמוס בתה חם, שם מגבת בשקית ניילון והכניס
אותם לתרמיל. אז ניגש לארון המעילים והוציא את ה"wet-suit",
חליפת גלישה שקנה לפני שנתיים וכמעט שלא השתמש בה מאז. הוא נעל
מגפי צלילה,  יצא מהבית עם התרמיל והחל צועד לכוון הים.
האנשים ברחוב נחפזו למצוא מחסה מפני הגשם, מחסה או מונית אך
איתי צעד במורד הרחוב כאילו הגשם יורד רק בשבילו, פוסע מנותק
משאר ההולכים. הטיפות נשרו משיערו וזלגו על שפתיו, ומפניו קרנה
שלווה, כאילו הוא יודע אמת נסתרת.
הוא עצר שני רחובות מהים שם נכנס לחנות קטנה וקנה את הגלשן
גלים שתמיד רצה אבל לא היה לו את הכסף או שתמיד היה משהו יותר
"חשוב" לקנות. המוכר הזהיר את איתי מפני הים "היום יש גלים של
שניים וחצי, שלושה מטר וזרמים חזקים". איתי הודה למוכר ויצא
מהחנות שהגלשן תחת זרועו.

מבין הבניינים נגלה הים - אפור זועף ומלא בקצף וגלים. איתי
הגביר את קצב הליכתו. כשהגיע לחוף אשר חוץ מאיתי היו בו חמישה
שחפים וסוכת מציל מיותמת, הניח את תרמילו על החול, הניף את
הגלשן ורץ לעבר המים. הוא נשכב על הגלשן והחל לחתור לעבר
האופק, לעבר המקום בו התרוממו הגלים. המים שטפו את כל המחשבות
מראשו ורק מחשבה אחת נשארה - להיות אחד עם הים.

איתי הגיע לנקודה וחיכה לגל. שלושה גלים הגיעו אך הוא ידע שהם
לא האחד.
ואז מרחוק ראה איתי גל הולך ונבנה והוא ידע. הוא כוון את הגלשן
לעבר החוף ושהגל התקרב והתנשא לגובה של שלושה וחצי מטר מעליו,
הוא החל לחתור בכל כוחו. הגל הניף את הגלשן, איתי נעמד על
הגלשן, מנסה להשתלט ולהתייצב. וכשמיקד את עצמו הוא חש את כל
עוצמתו של נפטון אל הים תחת רגליו. כאילו כל חייו התמקדו ברגע
הזה.
איתי הרגיש כאיל צמחו לו כנפיים והוא עף.  הקצף, הגלים וטעם
המלח נשטפים בידי הגשם ורק הוא בלב העולם רוכב על גל.

מעולם לא הרגיש שלם כל-כך.

הגל הביא את איתי עד החוף, הוא יצא מהמים והניח את הגלשן על
החוף. צעדיו הובילו אותו לעבר סוכת המציל, שם עצר, מזג לעצמו
כוס תה חם, מצטער שלא הביא עמו סיגריות, "אין כמו סיגריה אחרי"
נזכר בעוד אחד ממשפטיו הידועים של קובי.

איתי סיים לשתות, נפרד מהים בתודה והחל לצעוד לעבר ביתו. מבין
העננים בצבצה לה פיסת תכלת, וקרן שמש שפגשה בגלשן שנשאר מיותם
על החול.
איתי התקדם לעבר הקשת שהחלה להסתמן על רקע האפור וחשב, כמה
יהיה נחמד עם מכבי יזכו בגביע אירופה השנה.