אתם מכירים את הרגעים האלה שפשוט בא לכם להיעלם מהעולם?
אז כרגע אני מרגישה ככה.
אני בירידה.
עייפה, לא עייפות של: "בא לי לישון." אלא עייפות מהחיים.
נמאס לי להיות שקועה בעצמי כל הזמן.
נמאס לי להתעסק בבעיות שלי כל הזמן.
נמאס לי לדאוג לכולם ושאף אחד לא דואג לי.
אולי אם אני אעלם באמת אז הכל ייעלם איתי.

אומרים לי שאני מקבלת כל מה שאני רוצה.
אולי...
אבל זה רק דברים מוחשיים, פיזיים.
אבל מה? כל מי שיש לו הכל אז הוא גם מאושר?
אז אם חלק ממכם חושבים לעצמכם שכן, אז אתם טועים, אולי יש לי
כל מה שאני רוצה, כמעט, אבל מאושרת - אני לא.

משפחה... המשפחה, ממש תומכת, עלק, על מי אני עובדת?! המשפחה לא
תומכת בגרוש, בכלום.
אז סבבה, משפחה, מה זה כבר משפחה? כולה כמה אנשים שגרים באותו
בית עם קשר דם, זהו.

חברים... חברים באמת תומכים, בעצם... לפעמים, לא תמיד.
יש לי מספיק חברים שאני יכולה לדבר איתם, להעביר איתם זמן,
אבל... הם לא מבינים, לא מפנימים ואני לא מאשימה, קשה להבין.
אבל סבבה, חברים, מה זה כבר חברים? כמה אנשים שמכירים מאותו
מקום או סיטואציה שכשאתה איתם אתה נהנה, או לא. (?!)

המחלה שלי... ת'אמת אין לה צדדים חיוביים, אני יכולה להגיד שזה
חרא מעייף מעצבן ומעיק, אבל מה זה יעזור לי להתלונן? רק ייעשה
לי יותר רע להיות שקועה בזה.
אבל המחלה, סבבה, מה זה כבר מחלה? כולה משו שהורג אותי לאט לאט
כי אני לא מטפלת בזה, חפיף.

אני יכולה להגיד אולי שהדבר היחיד שמוציא אותי מהכל זה-
מוסיקה שאני שומעת מוסיקה הכל משתנה הכל נהפך להיות בסדר,
מוסיקה לפי מצבי רוח, שעצוב מוסיקה שקטה, בעצבים מוסיקה רועשת,
וששמח מוסיקה מקפיצה.

אז חבל שגם בזה אף אחד כמעט לא תומך.

אז מהיום, אני מתחילה דף חדש, מהיום אני בנאדם חדש, מהיום אני
מאושרת, אין לי על מה לבכות... הרי יש לי הכל.