הלוויה שלי נורא השפיעה עלי וחזרתי הביתה בוכה. כל החברים שלי
והמשפחות שלהם היו שם, תמיד אהבתי את עצמי, בסופו של דבר, אבל
חייתי בכעס על עצמי, על כל מיני שטויות מפגרות שאחר כך היו
עולות לי ביוקר.
אני יודע שהחיים שלי לא ימשיכו כרגיל, הרי אני מת. מעניין באמת
איך זה לחיות גם פה וגם שם, בעולם שמעבר. כל האנשים שאהבתי
באים אלי כל יום ובוכים לי על הכתף על כמה חבל שמתתי ולמה
עכשיו, בגיל כל כך צעיר ואני אומר להם שככה הכל תוכנן,
"מכתוב".
אני לא יודע איך אני יבוא עכשיו כל בוקר לבי"ס. החברים שלי
יסתכלו עלי בשנאה, כאילו הרגתי אותי בכוונה. הם לא מבינים שזאת
היתה תאונה.
בבית הכי קשה, המיטה שלי תמיד קרה, אני לא מצליח לישון אצלי,
עצוב לי, וההורים שלי רק בוכים ורבים.
נראה לי שמחר אני אתאבד וככה יחזור אל עצמי וככה הכל יסתדר.
היה הרבה יותר קל עם שנינו היינו מתים.