לעראק אין צבע אבל יש לו צליל
ועינייה שני פנסים עתיקים בלילה הדליל:
הם בני עידן בו לא חשבו על חשמל.
ועתה גופי דל, הזמן זוחל לאט
כנמלים המטפסות מכף הרגל בשרב,
והעור הרגיש שבין האצבעות
מזכיר לי שאפס כוחי עכשיו.
היא תהא טובה ועשירה: שערה כעצים הממלאים את השדרה.
הפטיפון מלווה את משחק השש-בש עם חבר
עד ששניהם הופכים הזיה
ושלמה בר היה שר לה כמו אלביס פרסלי
ומתופף לה כמו רקדנית בלט: אבל לי כבר אין ברירה נראית.
לא אגש, זה מוכרח לבוא בלי הזמנה:
סמטת חיוכה בבוהק הלבנה.
היא קוראת למלצר בלי אזהרה,
קמה לעזוב, אורזת חיוכים במזוודה,
ולי שוב אין דרך חזרה:
העראק מותיר אותי שבוי בתוך שורה,
שומט לבי אל קפל אצל שמלתה.
בסוף הכוס עשתה לי טובה
סמטת חיוכה עדיין בבוהק הלבנה
ואני נרדם אצל אותה סמטה:
והסמטה היא לי מיטה.