אימא של הפיליפינית של סבתא שלי נפטרה.
ישבנו במחלקת השיקום, מול סבתא שלי. אני והפיליפינית, דיברנו,
סבתא בהתה לחלל האוויר.
הפיליפינית בכתה, בכי חרישי אבל בלתי ניתן לעצירה. בהתחלה
בהיסוס, מעין אי נעימות.  מותר לה, בכל זאת  אימא שלה נפטרה
לפני שבוע. עדיין אחוזת הלם בעקבות הידיעה שהגיעה אליה
פתאומית, בשיחת טלפון מאחד האחים שבפיליפינים. הלם, אלם. היום
חזרה לעבודה אחר מספר ימי חופש. חזרה לבית החולים. הבכי הזה
הותיר אותי דוממת. בהיתי בסבתא שלי, שגם כן בהתה, אבל לשום
מקום.

חשבתי שהיא בודהיסטית הפיליפינית, אבל היא נוצרייה, סיפרה לי
שהלכה לכנסיה ביפו, להדליק נרות, להקשיב למיסה. כנסייה ביפו,
מעלה ניחוח עתיק, מאות אם לא יותר של שנים. חזיון כנסיה עתיקה
בה צאצאי הצלבנים מדליקים נרות עם מומרי המיסיונרים המודרניים
של דרום מזרח אסיה. מהגרים חדשים שהגיעו הנה בנפתולי גורל,
באדיבות חוקי משרד הפנים הישראלי. לנדידת העמים נוסף נופך
בירוקראטי שלא אפיין אותה בימים קדומים של נדידה ופלישה בכוח
החרב. האם גם משרד הפנים הרומי הנפיק אשרות שהיה וגירש את אלו
שלא ניחנו בהם? האם גם הגר היושב בשעריך חייב היה בתעודה רשמית
וויזה?

אימא של הפיליפינית הייתה בת 82 מסתבר, מה שאומר שהיא בטח יותר
מבוגרת ממה שהיא נראית.  נראית כל כך צעירה... כאילו חייה חסרי
דאגה היו... גם אבא שלה עכשיו בבית חולים, מרותק למיטה -
התמוטט אחרי מות אמה.

עיינתי בקיר שמולי. האם גם שם קירות בירוק לבן ומיטת מתכת
מתכווננת? חם שם ולח. מאווררים תלויים מהתקרה?  אולי בית
החולים שוכן באמצע הג'ונגל, מכוסה בשרכים המטפסים על החלון.
בין החולים אחיות מקומיות ומספר נזירות בלבן. כמו בסרטים האלו
- הגיבור, מסעות באזור המונסון, נכנע למחלה אכזוטית וקודח בבית
חולים מיסיונרי. דבר אחד בטוח -  שיחת האחיות הרוסיות במסדרון
לא קיימת שם, אבל גם שם יש פיליפיניות.

בחנתי אותה מהצד מתבוננת בזהירות, יש לה פנים עדינים למרות
שהיא לא יפה. אותה עדינות של נשים אוריינטליות הגורמת לי
להרגיש תמיד ענקית מעט, מגושמת. ראיתי אותה בפעם הראשונה בדירה
של סבתא, באתי בנעלי עקב, היא זעירה וסבתא שלי התכווצה למטר
וחצי בקושי ואני כמו נכנסתי לארץ הגמדים. היא כמעט לא דיברה
עברית, עדיין לא מדברת. סבתא לא דיברה אנגלית. החיים העבירו
אותה ביידיש פולנית גרמנית ומשם לעברית, מספיק. הן תיקשרו:
תנועות ידיים, כמה מילים. לא ניהלו שיחות נפש, אבל הצליחו
להבין זו את זו. עכשיו זה כבר לא משנה.

שאלתי אותה אם אימא שלה הייתה חולה, היא אמרה שדווקא לא משהו
דרסטי, אבל הייתה לה סכרת, לסבתא שלי טפו טפו אין שום בעיה עם
הסוכר, כבר שנים אנחנו מנסים להסביר לה שהיא לא צריכה לשמור כל
כך בקפדנות על הסוכר כי הכול בסדר, אבל היא מתעקשת ונשארת עם
חצי אשכולית לארוחת בוקר, אכן בריא, והיא באמת בריאה יחסית
לגילה, חוץ מאותו קריש דם במוח שדי מפריע לה לממש את הבריאות
הזו.
היא תמיד הייתה אישה חזקה. ברחה מפולין, הספיקה. גנבו את הגבול
לרוסיה. צעדה בשלג, דוחסת ניירות וסמרטוטים לנעלים שבלו מלכת,
שנה של נדודים והיטלטלויות בדרך לא דרך. מרוסיה הגיעו
לאיסטנבול והיו שם תקופה עד שהגיעו לארץ. תמיד הערצתי אותה על
החוסן שלה, כל כך הרבה חוסן באישה כל כך קטנה. גם היום היא
חזקה, נלחמת. רוח הלחימה עדיין מפעמת שם, לא ברור בדיוק לצד מה
ועל מה.  

הפיליפינית גם היא נראית לי אישה קטנה וחזקה, נושאת משאותיה
בעולם ללא טרוניה, עושה את המוטל עליה. אולי פשוט אין לה
ברירה. גם לסבתא שלי לא הייתה. אולי אלו תכונות נשיות, קבלה,
ארך אפיים, עמידה במבחני העולם, בשקט, בסבלנות, ללא מרירות.
הנפש האנושית במיטבה כפי שהיא מגולמת בנשים סבלניות ומסורות.
 
שתיהן עזבו מדינות, ברוח התקופה. זו ברוח ונשמרתם לנפשותיכם
וזו ברוח הסיכוי לעתיד מבוסס יותר במערב הפרוע החדש של המזרח
התיכון. סך הכול הייתה לה כאן עבודה טובה, ומאז שסבתא שלי בבית
חולים גם הייתה לה את הדירה לבד, בפרישמן. אתמול חזרה מאבלה
לבית החולים לסעוד את סבתא - מיטה נוכרית, תזכורת כואבת למיטה
נטושה אחרת, ממתינה לה בכוח ובזכות אבהות, מצפה בבדידות במדינה
אחרת, בעולם אחר.

אמא של סבתא שלי מתה שם באירופה ההרוסה, רחוקה מהבת שלה, מסבתא
שלי. תהיתי אם להפריח את העובדה הזו לתוך השתיקה שהשתררה בחדר,
החלטתי שלא, עדיף להגיד דברים רכים יותר.
דיברנו על מנהגי היהדות - שבוע, חודש, שנה, כרונולוגיה של אבל.
כמה זמן לוקח לנפש האדם להפנים, לעבור לשלב הבא, כמה זמן לוקח
להתחיל לקלוט ולתקשר עם העולם ברמה היום יומית. כמה זמן עד
שניתן להתמודד ישירות עם מראה המצבה, אותו חותם נצחי למוות.
כמה זמן עד שניתן שוב להתחיל לשמוח, להשתתף ולהיות חלק משמחה.
אנחנו במשפחה חשבנו שהיא תרצה לחזור לשם  מייד, אבל חסר לה עוד
כסף, אולי בעוד חודש.

אתמול אבא שלי התקשר, מהעבודה, מארצות הברית. שאל על סבתא, לא
יודע מתי לבוא, עכשיו, או שעדיף לדחות? אולי בעוד חודש? כמה
חודשים? מנסה לטכס עצה. מי יודע? אולי סבתא, מלבדה רק לאלוהים
פתרונים, מה אומר לו? גם הפיליפינית לא ידעה.

בחוץ השמש נעלמת בין העננים, החדר מתקדר, אנחנו לא טורחות
להדליק אור. העיניים של סבתא שלי נעצמות, היא נרדמת. אני זזה,
מתמלאת דחיפות דוחקת לצאת לאוויר העולם. מביעה תנחומים
אחרונים, רוכנת לכוון סבתא, נשיקה על המצח הקמוט, עור זקן
עדין, ורוד צהבהב, מתחת לשיער הקלוש שהשורשים הלבנים מתגלים בו
מתחת לצבע.
עיניה נפקחות לרגע, כחולות כעיני, מתבוננת בי, המצח נקמט עוד
קצת, ניסיון להיזכר, למקם, למתוח מחדש את הקישורים שנתרופפו.
אני מוצאת בעיניה ניצוץ של הכרה של זיהוי, שמחה עליו, אולי
זוהי רק משאלת לבי?

בשאיפה עמוקה אני יוצאת, האוויר סביבי נעשה מעט קל יותר. תודעת
המוות, הזיקנה, החולי, כל אלו מלוות אותי ביציאה מבית החולים,
סובבות אותי. החוץ - מכוניות צופרות, אנשים ממהרים, לאן בדיוק?
מולי אישה לא צעירה בחצאית מיני וחולצה עתירת מחשוף, מיניות
זועקת, אנשי עסקים בפלאפונים ממהרים לכוון בית המשפט. ההמולה
הפתאומית, מקדמת אותי בחזרה לעולם החיים.

מאחורי במעין מימד חסר זמן אני משאירה אותן. שתי נשים, זקנה
וצעירה, אוריינטלית ואירופאית, יהודיה ונוצרייה. רק הגובה
דומה. שתיהן הובאו יחד באקראי לחדר ההוא, מכוח גחמות ונפתולי
הגורל. שתי נשים קטנות.