אחת.
אחת וחצי.
שתיים.
שלוש.
שלוש ורבע.
ארבע. חמש.
שש.
שבע מילים.
עשיתי זאת. כתבתי עוד משפט! וואו, אני מותש.
מוזינקה, דארלינג, מה פה לא בסדר? למה לקח לי שעה לכתוב משפט
של שבע מילים? מה הקטע? את יודעת כמה הסיפור הזה חשוב לי. את
מדרבנת אותי לכתוב וזה טוב - פחות או יותר - אבל ברגע שאני
פותח את מעבד התמלילים את הופכת להיות פרדה עקשנית. אני צריך
להתאמץ כדי לכתוב מילה וחצי וזה לוקח שעה. מה ההיגיון בהתנהגות
ילדותית כזאת, מוזה? או שבא לך או שלא. אה, לא הסיפור הזה? אחד
אחר? אוקיי, נפתח את ההוא.
המממ... מה צריך לבוא כאן? אה כן. אחת. אחת וחצי. שתיים. די!
מספיק! מה הרעיון? עברתי סיפור והנה אותו החסרון. תראי, זה לא
עניין של השראה! אני יודע בדיוק מה אני רוצה לכתוב, כל הרעיון
בנוי כבר, וגם הרצון לכתוב ישנו. למה לעזאזל אני לא מסוגל לנסח
משהו כמו שצריך? הא? יש ימים שבו אני מרטיט לבבות עם הניסוחים
שלי והכל זורם, ואז פתאום אני הופך להיות עילג וכבד לשון.
תגידי לי, את אוהבת את זה שאני תופס לך בגרון ומושך את המילים
אחת אחת דרך הפה שלך? ברור שלא! אז למה שלא תפתחי את השפתיים,
תפרטי על הנבל - או תתופפי על הגרזן אם את מעדיפה - ותשירי...
אררר... תכריזי מה אני צריך לכתוב? זה עובד הרבה יותר טוב,
לא?
מוזינקה, דו מי א ג'סטה. אם את ככה אז כבר עדיף שתברחי שוב
פעם. אם תברחי אני לפחות לא אצטרך לשלוף את המילים מהגרון שלך.
ואם את בורחת, אל תקחי את הכלבה המזויינת. אני אצטרך משהו
לבעוט בו. איזו מין השראה את נותנת לי?
גז-ברקס-גז-ברקס-גז-ברקס... טוב שאת לא מורה לנהיגה. תראי, אם
את פה לפחות תעשי את התפקיד שלך כמו שצריך - משמע תשירי - או
תכריזי בקול מאיים - מה צריך לכתוב. כי אני באמת משתגע מזה.
תפסיקי. לא רוצה לתפוס אותך שוב בגרון. אם לא בא לך, אז לפחות
אל תציקי ותעמידי פנים שכן בא לך. טריק הכאב ראש כבר פאסה. אם
את במחזור אז זה אמור לעבור אחרי כמה ימים. והאמת היא ששנינו
יודעים שאת לא במחזור ואין לך כאב ראש. את סתם עושה פרינציפים
של ילדה קטנה. אחרי זה השכנים מתפלאים על זה שאני צורח כל הזמן
"תפסיקי כבר יא מוזה-לא-בא-לי". |